אחרי שחמאס עשתה צעד נוסף בפירוק השליטה שלה בעזה, הגיע תורם של הדיפלומטים ממועצת השלום לצאת בהודעה חגיגית. הם מדברים שם על "מפת דרכים", על "מעבר שלטוני" ועל החלום הרטוב של "רשות אחת, חוק אחד ונשק אחד". נשמע מרשים, נכון? רק חבל שזה נשמע כמו תסריט של סרט הוליוודי שלא קשור למה שקורה אצלנו במזרח התיכון.
בתגובה רשמית שפרסמה המועצה, הם מבהירים שהם "מצפים" להשלמת הדיונים ולהעברת הסמכויות לוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG). הם אפילו מנפנפים בהחלטה 2803 של מועצת הביטחון של האו"ם, כאילו נייר עם חתימות אי פעם עצר את חמאס מלעשות מה שהיא רוצה.
המסר של מועצת השלום ברור: "אנחנו נמדוד אתכם במעשים". אבל בואו נודה באמת מי באמת מאמין שחמאס, הארגון שחי על חרב ודם, יסכים אי פעם למסור את הנשק שלו לידי גוף שלטוני אחר? הדרישה ל"נשק אחד תחת שליטת הוועדה הלאומית" היא בדיחה עצובה. חמאס לא מוותרת על כוח, בטח לא כשמדובר בנשק שמוחזק בתוך עזה.
בזמן שבוועדות הבינלאומיות מתווכחים על "מנגנוני יישום" ועל איך להפוך את ה-NCAG לגוף עצמאי שבאמת יכול לקבל החלטות, בשטח האנרכיה כבר כאן. הפלסטינים, כרגיל, לא מצליחים להסכים על שום דבר. כל הניסיונות של מועצת השלום לכפות "סדר" על גוף שלא מכיר במושג הזה מלכתחילה, רק מראים כמה הקהילה הבינלאומית מנותקת מהמציאות המדממת של עזה.
בסוף, כל "מפת הדרכים" הזו שמועצת השלום כל כך גאה בה, תתנפץ על קיר המציאות אותה מציאות שבה פתח וחמאס ימשיכו לשנוא אחד את השני יותר מאשר הם ירצו לנהל את עזה. האם באמת יש מישהו שחושב שהודעה של מועצת השלום תגרום להם להניח את הנשק? כנראה שהתשובה נמצאת כבר מזמן במגירה של הארגונים הללו יחד עם כל שאר התוכניות שנכשלו בדרך.