"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
"פרה אדומה" הוא סרט התבגרות המלווה את בני (בנימינה), בת 17, יתומה מאם, שמתגוררת עם אביה יהושוע בהתנחלות בסילואן שבמזרח ירושלים. הסרט מתאר את התאהבותה ביעל, בימים פוצעים ומלאי תשוקה ומתאר את חיפושי הדרך שלה כאישה צעירה בעולם הנדרשת לשאלות של כיבוש היצר והארץ, אמונה ומוסר. למרות שבני קרובה מאוד לאביה, היא לא מרגישה שייכת לעולם הזה שיהושע חי בתוכו ולחזון שהוא מטיף אליו. הקשר ביניהם בתחילת הסרט סימביוטי מאוד, בני היא לא רק הבת של יהושע, היא, באופנים שונים, גם האִמא, האישה והבן שאין לו. יהושע, דמות כריזמטית ודומיננטית, מאמין ופועל למען בניין ירושלים השלמה במהרה בימינו (בדגש על ימינו, עכשיו ממש). כשנולדת עגלה אדומה כשרה, הוא רואה בזה אות לתחילת בניין בית המקדש השלישי ועל בני מטיל את התפקיד של הדאגה לפרה. בני מוצאת את עצמה בתפקיד המשונה של הזנה ודאגה ליצור מתוק וגשמי כל כך, עליו מושלכת משמעות סימבולית הרת גורל, משמעות שנראית לה זרה ומוזרה, אין לה עניין שהעגלה המתוקה תהפוך לאפר מקודש. עלייה מאסיבית של יהודים להר-הבית, חידוש קורבנות ושאר חזיונות מרגישים לה יותר כמו פתח למלחמת עולם שלישית. את יהושע המציאות הפוליטית בכלל לא מטרידה, דמוקרטיה, כיבוש, אלו מונחים בלעז, זוטות בעיניו, החזון המשיחי הוא שמכתיב את פעולותיו. האנלוגיה בין תפקידה של הפרה האדומה לטהר, לבין הבנה של בני ביחס לתפקידה- והתפכחות ממנו, נמצאת בלב הסרט. התאהבותה של בני ביעל טורפת את הקלפים, פותחת צוהר אל תשוקות שתוקות וצרכים קמאיים של בני, מאפשרת לה באחת להתקרב ולהיפרד, מחייבת אותה לבסוף לצאת לדרכה הפתוחה, לבדה.
הפרויקט התחיל להבשיל ממשבר אינסומניה קטן, לילות ללא שינה, רצף כזה של שברון לב, לכאורה לא מאוד דרמטי, אבל נגע באיזה חוסר נחת בסיסי, יחד עם מפגש משפחתי כבד, ואיזו תחושה שאין לי בית בנפש, לא מוצאת את מקומי, רצף כזה שממנו נבעו מספר שירים, אחדים מהם עסקו ממש בבית אל, המקום בו נולדתי וגדלתי, מהפרץ הזה הבנתי שבני, דמות שליוותה אותי וניסיתי לכתוב אותה במלבושים שונים, חייבת להיות מבית הגידול שלי ואין לי איך להתחמק מזה. יהושע, אבא שלה, גם היה ברור לי כדמות קיצונית ברמה הנפשית עם אובססיה להר הבית וחתירה לבניין בהמ"ק השלישי. אני זוכרת שראיתי את הסרט "השנאה" של מתיו קסוביץ' באיזה לילה, סרט בשחור לבן קונטרסטי בפרברי פריז, יש שם סצנה קצרה אבל מאגית כמעט שבה פרה גדולה וסתמית למראה הולכת בחצר אחורית ומוזנחת בפרברי פריז, הולכת לאיטה בדיסוננס מוחלט לכל הטרפת והאלימות מסביב, רק וינז (הצעיר היהודי), רואה אותה בעיני רוחו המטורפת, היא לא באמת קיימת. בקיצור הפרה הזו, יותר מכל הסרט כולו, היממה אותי, וכל מה שהזדעק בי זה – פרה אדומה! פרה אדומה! עצרתי את הסרט וראיתי את הסצנה בלופ. היא לגמרי השתלבה לי עם יהושע, גם הוא פנטזיונר לא קטן, אלא שאצלו, כך הבנתי, הפנטזיה מתממשת. וזהו בעצם, אז הבנתי שיש לי את הגרעין כולו והתחלתי לכתוב.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
הכתיבה עצמה לקחה כמה שנים, בדילוגים. תהליך הפיתוח המשמעותי היה בחממת "סם שפיגל", בליווי של חגי לוי, זה אפשר לי שיח אינטימי ואמיתי על המסע של בני. הדרפט שאיתו סיימתי את החממה אושר להפקה בקרן הגדולה בהגשה הראשונה, תחושה של וואו גדול, אלא שאז היו המון המתנות לכספים נוספים, הבטחות שלא מומשו, עברו שנים, עד לנקודה שבה הבנתי שאני חייבת לצאת לצילומים ויהיה מה. בשנים האלו התסריט שוכתב והתרחש בתקופות שונות. במקור כתבתי את התסריט כך שמתרחש בימים הסוערים של ההפגנות נגד רבין והסכם אוסלו, כשבני בהפגנות ביחד עם חברותיה, ורצח רבין מתרחש לקראת סוף הסרט. מסיבות תקציביות שכתבתי את התסריט לימי פינוי עמונה, שמופיע ממש ברקע הדברים. בסופו של דבר התמה אותה תמה, הלב הפועם בסרט הוא אותו לב. עבורי רצח רבין היה כוויה משנת תודעה, צפיתי בדריכות בעצרת השלום מסלון ביתי שבבית אל ואני לא אשכח את הרגע הזה. כל החוסר אונים המושתק שלי מול הסיטואציה המופרעת שהיינו בה, קיבלה מילים וחייבה אותי לעשות סדר בערכים שאני נשטפת בהם. באופן טבעי כיוונתי בכתיבה לשם, אבל זה לא הכרח. במובן העמוק המציאות הישראלית לא שינתה פניה, היא רק החריפה. יהושע אמנם מתייחס לרצח רבין במונולוג חשוב שלו בסרט, אבל זה מאוד אורגני גם לתקופה שבה הסרט מתרחש ורלוונטי מאוד לצערי גם היום.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
עוד לפני שכתבתי את "פרה אדומה" נוצר קשר ביני לבין המפיק רונן בן טל, הוא צפה ואהב את סרט הגמר שלי "ויקה", נוצר קשר טוב, ככה שבאופן די טבעי רונן היה המפיק של הפרויקט, איתו הגשתי את התסריט וקיבלנו תקציב מקרן הקולנוע הישראלי. כאמור זה ממש לא הספיק, אבל לאחר שנים של המתנה לא יכולתי יותר, זה עלה לי במחיר נפשי. מסיבות אישיות בן טל לא יכל להמשיך ולהשלים את המסע הזה ואיתי תמיר נכנס לתמונה, אין הרבה מפיקים שהיו לוקחים על עצמם את ההפקה בתנאים כאלה, הוא לחלוטין גרם לדבר הזה לקרות. אני מאוד שמחה על רונן ועל איתי, שמחה על הסרט כפי שיצא בסופו של דבר, על כל פיתוליו, והיו רבים.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?
תענוג צרוף, זה אחד הדברים הכי מתגמלים מבחינתי, מדהים לראות את הדמויות שכתבתי קמות לתחייה, מדייקות אותי, מלמדות אותי את המסע הזה שוב ואחרת. העבודה עם שחקנים היא ממש אנרגטית, מעבר לדיוקים וכיוונים שאני כבמאית נותנת, נוצר ממד שאין לו מילים והוא שייך לכימיה ולחוויה עצמה שנוצרת בינינו ברגע האמת, למטען שכל שחקן מביא איתו, וכשזה קורה, זה מחשמל. זה חייב לחשמל, אם לא- משהו מת בסצנה. מבחינתי אני הדולה, מכשירה את הקרקע לתנאים המתאימים ובמקביל נולדת מחדש איתם. כשהגיעה קובארי, הרגשתי שהיא בדיוק באקלים הזה של החיפוש הדתי-חילוני בחייה, ושמשהו בהיותה יוצרת ומוזיקאית מאוד מתחבר לדמות, קירבתי אליה את הדמות, ביקשתי ממנה לדוגמא בחלק השני של סצנת הסקס לשיר/ללחוש ליעל את "לגעת במשהו שורף" שיר שהוא 100% קובארי ומקבל כאן עיבוד ופרשנות נוספת, זה מטעין את אביגיל כשחקנית ונותן עוד קומה לרגע הזה, זה לגמרי win-win situation. הרגשתי את אביגיל מתמסרת להוויה הזו של בני ומתלכדת איתה, נוכחת ממש, מעבר לשיער הג'ינג'י שנשלח אלי משמיים, היא כולה, התמזגה עם החזון שלי לסרט במובן הכי עמוק. הדינמיקות שלה עם גל תורן ומורן רוזנבלט היו מאוד מפרות, לכל אחד מהם תעופות של כשרון וקסם, כך שבאמת זכיתי בשילוש כריזמטי ומנצח. הצילומים של "פרה אדומה" דרשו איזה ניתוק מהחיים של כל המעורבים, ישנו בסילוואן, רובנו לא חזרו הביתה תוך כדי צילומים, אלא בסופ"ש, זה יצר צלילה עמוקה יותר גם לחווית המשחק.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?
וואו, זה היה די מדהים ולא נתפס, היו רגעים שהייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה אמיתי. לצד תחושות החרדה וההתרגשות, היה איזה אושר צרוף כזה, של הווה טהור. ברמה המקצועית היינו חייבים לעבוד מאוד מהר, רוב הלוקיישנים נסגרו ממש בדקה ה90 בגלל הסיכון הביטחוני של הצילומים במזרח ירושלים, כך שזה חידד את היכולות שלי לקחת החלטות מהירות, לסמוך על עצמי, אני חושבת שבזכות האדרנלין זה היה קל יותר, הפתיע אותי אפילו שיש בזה משהו משחרר, שאני לא מסתבכת יותר מדי, להבדיל מהחיים עצמם, בסט צילומים זה איכשהו יותר בהיר. זה מאוד נוכח כשרואים פריים, שוט, במובן הזה זה הווה טהור. זכיתי בבועז שהוא צלם מדהים, אז יותר קל להיות אמיצים. והיה צורך באומץ, כי תמיד יש מחיר, אבל בסוף העיקר הוא עיקר והתפל תפל לו וצריך לשחרר.
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
בעצם הבנתי שלא מספיק לי לראות, אני צריכה לגעת ממש, לערוך את החומרים בעצמי איזה זמן, אז רק כשכבר עברתי כברת דרך איתם, נכנס העורך חיים טבקמן. זה היה מאוד נעים ומועיל לחלוק בנטל. חדר העריכה הוא רחם כזו שבו הסרט מתעצב מחדש, מעבדה נוספת, אני אוהבת את השלב הזה, הוא מאוד אינטימי, יצירתי, לפעמים סיזיפי וחד, ואז זה יותר מרגיש כמו חדר ניתוחים קר, בעיקר כשרגעים שאהבת מתייתרים פתאום.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
גם כאן "פרה אדומה" הפתיע. הפרמיירה החגיגית הייתה בפסטיבל ברלין. קובארי, מורן, גל, וכל הצוות הוזמן, ההפקה תגמלה את כולם על חתיכת מסע לא פשוט שעברנו, אלא שאז הטיסה התעכבה והתעכבה, רק ברגע האחרון איתי תמיר ועמי ליבנה הצליחו להכניס אותנו, את הצוות הראשי והשחקנים, לטיסה אחרת. מהפקת הפסטיבל שלחו לנו סרטון של הקהל באולם, 2000 איש, מחזיקים לנו אצבעות שנספיק להגיע לQ&A, זה היה מרגש בטירוף ומתסכל בו זמנית. מצד שני הייתי בכזה לחץ מרגע האמת מול הקהל, שאולי הקלו עלי. כך או כך, זה עבד להם- הגענו בול לQ&A, בג'ינס, מעוכים, בטיימינג מושלם, לקול תשואות הקהל.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
"פרה אדומה" נוגע בכמה בנקודות תורפה נפיצות עבור קהלים שונים- להט"ביות, ציונות דתית והתפכחות ממנה, יציאה בשאלה. זה מסוג הסרטים שיש אנשים שתמיד יהיה להם יותר חשוב להבין מאיזה צד של המפה לקרוא/לדבר את הסרט ועליו, מאשר פשוט לצפות בו. זה מס כזה שאני מוכנה לקבל על עצמי כיוצרת (בטח בחברה כ"כ מסוכסכת) ובכ"ז, אחד הדברים היותר משמחים שאמרו לי ולא פעם אחת הוא שבצפייה שניה אהבו את הסרט אפילו יותר, אולי כבר היו משוחררים מהניסיון לאבחן והצליחו להתמסר. לפעמים דווקא בחו"ל הייתה אווירה משוחררת יותר. אני זוכרת לדוגמה גבר יפני בגיל העמידה שניגש אלי אחרי הקרנת הסרט בפסטיבל הבינ"ל בטוקיו עם דמעות בעיניים, מרוגש מאוד, סיפר על הבת שלו ועל עצמו והודה לי. זה היה רגע יקר, כמו ד"ש שנשלח מאבא שלי, שנפטר בלב הסערה בינינו, בלי פיוס, כשהייתי בת 19. אבא שלי אמנם לא יוכל לצפות בסרט לעולם, אבל אבות אחרים זכו בו, אפילו ביפן הרחוקה. בסוף, למרות הפוליטיקה, הדת היהודית, המחוזות המשיחיים, למרות כל אלו, בסוף בסוף האינטימיות תמיד מנצחת.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
יש ממד של עדות בסרט, ברמה הנפשית אלו דילמות והתמודדויות שעברתי והרגשתי צורך למסור אותן הלאה. הפצע הזה של גילוי עולם ומיניות יחד עם החיפוש העצמי, סיפור מאוד אוניברסלי בסה"כ מקבל פה ספציפיות של זמן ומקום, של סכסוכים דתיים ופוליטיים שמורגשים בגוף ממש, לא בפריסת אג'נדה, אלא בהתבוננות של מישהי שתמיד מרגישה קצת זרה לסיטואציה. הרגשתי שהספציפיות הזו, המאוד אישית, נכונה ורלוונטית לרבים ולא רק לי. מעבר לכל הנושאים שהסרט עוסק בהם, היה לי ברור שהגיבורה יתומה מאם ושהסבתא נפטרת בפתיחת הסרט, קצת כמו באגדות. זה נותן ביטוי רגשי לחסך ממשי, מעבר למסע שלי שהייתי צריכה לצלוח בתוך עולם מאוד גברי, יש פה אבלות וכמיהה לאם הגדולה המטריארכלית הזו שכמעט ואין לנו, נשים וגברים כאחד, גישה אליה.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?
זה אולי קצת יומרני לנסות להבין איך הסרט שינה אותי כבמאית כי זה רק פיצ'ר ראשון, אני מרגישה שהוא שינה אותי קודם כל כאדם, כאישה, בצורה הכי גשמית הוא הפך לי את החיים, אבל בצורה הכי פנימית פשוט התקרבתי יותר לגרעין שלי. התחושה שאיתה יצאתי לכתיבה, שאין לי בית בנפש, פתאום נרגעה. באופן קצת מצחיק הדברים שקרו לי בסרט "פרה אדומה" קצת מתכתבים עם המצווה הזו שנחשבת חוקה, מצווה שהשכל לא באמת יכול לתפוס וצריך לקיים אותה באמונה עיוורת, על-אף מוזרותה, מצווה שמטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים, פרדוקסלית ומשונה. ובאמת "פרה אדומה" היה שיעור גדול באמונה, להאמין שהסרט הזה יקרה, שזה חייב להצליח, מבחינתי לא הייתה שום אופציה אחרת, אבל האמונה הזו אותגרה שוב ושוב. בזמן הכתיבה ובצילומים נדרשו המון גמישות ואלתור, למצוא את הפנינים שהמציאות מזמנת לי ולהבין שזו המציאה האמיתית, ולאו דווקא ההמצאה הראשונית שכתבתי. הפרדוקסים נמשכו גם אחרי הצילומים בשותפות גורל עם בועז. באמת, כל פוליטיקת הזהויות יכולה ללכת לעזאזל, כשזה יש-יש, אבל זה לא טריוויאלי או קל, זוגיות כזו של דתלש"ית ביסקסואלית עם איש מופלא שהוא גם, אי אפשר להתעלם מזה, חוזר בתשובה. אולי להחזיק את האבסורד מאפשר לנו יותר מקום בעולם, ההכלה הזו הנדרשת היא מצרך נדיר בחיים וחיונית ממש גם לכתיבה ובימוי סרטים. גמיש בגימטריה זו שמחה, כך למדתי מבועז, והגמישות נדרשת לי יום יום, שעה שעה, בחיים האלה וכנראה גם בסרטים הבאים, שאינשאללה, יגיעו.
