"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.
הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?
קודם כל – תודה רבה על הבמה ועל ההזדמנות לספר קצת על עצמי ועל הסרט התמים, המקסים, והמדמם שלי – בשר תותחים.
האמת היא שבשר תותחים נולד, סוג של, במקרה. קרו שני דברים במקביל, שהובילו אותי אליו.
הראשון הוא שעבדתי על תסריט לסרט הבכורה שלי ביחד עם תסריטאית בשם דניאלה דנציגר-זייטמן, ויצא לנו דראפט ראשון קלאסי (עמוס, מבורדק, אבל עם סרט בתוכו) לסרט שנקרא "ילדי הסתיו", המבוסס על סיפור שלי. אבל בוקר אחד התעוררתי והבנתי שהתסריט הזה פשוט מורכב מדי בשביל להיות הפיצ'ר הראשון שלי. ובאותו בוקר, ניגשתי לבת זוגי (לימים אשתי, יפית שלו) ואמרתי לה שילדי הסתיו לא יכול להיות הפיצ'ר הראשון שלי ושאני צריך לעשות משהו שיהיה לי פשוט יותר לביצוע, צנוע יותר במימדיו, וזרקתי לה פיצ' לסרט אקשן דל תקציב שיפגיש חבורת לוחמים ישראליים עם זומבים. ביקשתי ממנה את שתוריד אותי מהרעיון כי מה קשור זומבים לקולנוע הישראל, ולהפתעתי – היא ממש אהבה את הרעיון ודרבנה אותי לכתוב אותו.
במקביל לכתיבה שלו, הייתי צריך סרט גמר לאוניברסיטת תל אביב, על מנת לסיים את התואר. אז הגשתי להם תסריט לסרט קצר – זומבים – מתוך מחשבה שהסרט הקצר הזה יכול לעזור לגייס כספים להפקת הפיצ'ר. אבל האוניברסיטה לא כל כך ראתה איתי עין בעין וסירבה לאשר לי את ההפקה של הסרט הקצר הזה.
ומכיוון שאני לא יודע לשמוע את המילה "לא", גייסתי כמה חברים טובים, בראשם הצלם רועי קרן, ויצאנו לצלם טיזר באורך 7 דקות שהוא סרט אקשן קצר ללא דיאלוגים על חיילים שנלחמים בזומבים. והטיזר הקצר הזה באמת עזר לי המון – גם להסיק המון מסקנות על ההפקה של הפיצ'ר (לכשתהיה כזו) וגם לגבי הכיוון האמנותי שאליו ארצה לקחת את הפיצ'ר – לכשיהיה כזה.
כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?
הדראפט הראשון זרם יחסית מהר – חודשיים מרוכזים של כתיבה והוא היה קיים. לאחריו, היו עוד 6 דראפטים, וכל התהליך (עד עריכת התסריט) לקח בערך חצי שנה – במהלכה צילמנו את הטיזר, התחלנו להראות אותו לכל מיני אנשים ולקבל חוות דעת, ובמקביל להכל – אני נכנסתי לתחקיר הפקתי מקיף, שכל המסקנות ממנו נכנסו לתוך הדראפטים – פרקטיקות של הפקת קולנוע מבוסס איפור ואפקטים, בימוי אפקטיבי של סצנות אקשן בתקציב נמוך, ועוד ועוד.
יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?
הגשתי את התסריט לקרנות הקולנוע, ולא הופתעתי לגלות שהוא קיבל אינספור דחיות. אבל בתוך הדחיות הללו, קיבלתי שתי חוות דעת שהיה בהן משהו מאד חיובי. ולמעשה, אם מישהו ממש התעקש לקרוא את חוות הדעת האלו לעומק, הוא היה מגלה שבעצם הן לא היו "לא" מוחלט. חמוש במסקנה הזו, דרשתי פגישה עם מנהלי הקרן לקולנוע ובשיא חוצפתי, "הפכתי שולחן" ודרשתי "צדק חברתי" כי לא ייתכן שתסריט שקיבל חוות דעת שאינן שליליות יקבל סירוב מהקרן! כיצד זה ייתכן!?!
מנהלי הקרן התרשמו מהשואו שלי כנראה, או שחשבו שהמוטיבציה שלי מקסימה, או שסתם חיפשו דרך שאצא להם מהמשרד... תהא התשובה שתהיה, קיבלתי מהקרן מענק קטן לעריכת תסריט – ועם המענק הזה, פניתי לעמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים דאז, ועדיין תסריטאי ואיש מקצוע מבריק.
במקביל לעבודה עם עמית על עריכת התסריט (שהיה תהליך נהדר ומאיר עיניים), המשכתי ביחד עם יפית לנסות לגייס כסף להפקה עצמאית, וחברנו לשותף תום גולדווסר, וביחד הקמנו את חברת ההפקות הקטנה שלנו, חוף לבן.
גייסנו מספיק כדי לצאת לצילומים ולהיכנס לעריכה, וקיווינו שנקבל מתישהו מקרן הקולנוע מענק השלמת הפקה. אז יצאנו לצילומים עם תקציב קטן מאד – יותר מדי קטן לנוכח השאיפות שלנו – ורגע לפני תחילת הצילומים, הגשנו את הדראפט המעודכן (אחרי עריכת תסריט) לקרן הקולנוע.
לשמחתנו, כשסיימנו לצלם, גילינו שהתסריט עבר את כל הלקטורות והסרט קיבל "מענק הפקת גרילה", שבזמנו היה מיועד להפקות קטנות ומשוגעות – והמענק הזה בעצם כיסה לנו את כל תהליך הפוסט, וסגר לנו את כל הפינות.
איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?
נתחיל את התשובה בלציין שהקאסט שלנו היה מהמם ומדהים, ואני כל כך אוהב כל אחד מהשחקנים. חלק מהתפקידים נכתבו עבור שחקנים ספציפיים – התפקיד של נואל נכתב עבור יפית, אשתי, שהייתה גם השחקנית הראשית וגם מפיקת הסרט. התפקיד של אבנר נכתב במיוחד עבור גומא שריג. התפקיד של דורון (התפקיד הראשי) נכתב עם הליהוק של לירון לבו בראש. לא הכרתי את לירון אישית, אבל לא יכולתי לדמיין אף שחקן אחר בתפקיד הזה.
לשמחתי, לירון ממש אהב את התפקיד, ומיד הסכים לגלם אותו. רוי מילר, שגילם את דניאל, הוא חבר ותיק של יפית וליהקנו אותו אחרי שיחה אחת, כשהיה ברור שהוא יהיה מושלם לתפקיד. רוי הוא זה שהמליץ לנו על אמוס איינו (שגילם את מוטי), ואני כל כך שמח שהוא עשה את זה, כי אמוס היה ליהוק מבריק. ואת התפקיד של גידי, המפקד, הצעתי לעמית ליאור – שכידוע, הוא גם שחקן. פגשתי כמה שחקנים בקשר לתפקיד הזה, חלקם אפילו כוכבים גדולים בארץ, ואחרי כל פגישה אמרתי ליפית "כן, נחמד והכל, אבל תכ'לס, עמית יעשה את התפקיד הזה הכי טוב". ואז בשלב מסוים, פשוט שאלנו את עצמנו "למה אנחנו בעצם לא מציעים לעמית את התפקיד..."?
כיוון שהליהוקים היו די ברורים, חלקם אפילו משלב הכתיבה, היה מאד טבעי לשמוע את המילים יוצאות מהפה שלהם בפעם הראשונה.
ההפתעה הכי גדולה בהקשר הזה היה דווקא העבודה עם מאות הניצבים שהגיעו לסט שלנו: בשר תותחים הוא אחד הסרטים המורכבים ביותר שאי פעם הופקו בישראל. יש לנו סצנות אקשן המוניות, בלוקיישנים די פסיכיים, וחלקן עם מאות ניצבים בבת אחת – כשעל כולם יש שכבות של איפור די מורכב. וחלק לא מבוטל מהניצבים האלה היו משפחה וחברים (לצד מאות אנשים שאני בכלל לא מכיר...). ולראות את חלק מהאנשים הקרובים לי ביותר משתטים ועושים כיף חיים בתור זומבים צמאי דם, היה חוויה נהדרת וקסומה.
וגם עבורי אישית – אני מגלם בסרט כ 4 זומבים שונים, בנקודות שונות של הסרט. להסתובב על הסט, מאופר בכבדות (לעיתים בבגדי נשים, כי התפקיד מחייב), עושה פרצופים ומשתולל כזומבי, ואז רץ למוניטור לראות את הטייק... שמע, חוויה פשוט אדירה.
איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, אתה אחראי, אתה מנווט את כל זה? מה התחושה
לפני הכל – באתי מאד מוכן. תסריט הצילומים ורשימת השוטים היו חקוקים לי בתודעה. פרקטיקות ההפקה וקונבנציות הז'אנר היו מוטמעות בי. אני סוג של מומחה של הז'אנר בישראל, ומעבר לכך, אני גיק עצום של קולנוע שזוכר פרטים מוזרים וחסרי חשיבות על קולנוע, אז מבחינת מוכנות להפקה – הייתי הכי מוכן שאפשר. מעבר לכך, שיננתי את העצה של רוג'ר קורמן, שהוא נתן לבמאי רון הווארד: "לא משנה כמה אתה לחוץ ומתרגש, תזכור תמיד את השוט הראשון של היום הראשון" תביים את השוט הראשון בביטחון מוחלט, וכל הצוות יילך אחריך – גם אם אין לך מושג מה אתה עושה". אז לשמחתי, היה לי מושג וחצי על מה אני עושה, מה אני רוצה לעשות, ואיך להשיג את התוצאות המופרעות שהגיעו למסך – ולשמחתי, לעמוד על הסט ולביים את הפיצ'ר הראשון שלי הרגיש לי הדבר הכי טבעי בעולם.
עד היום, יפית טוענת שהיא לא ראתה אותי חי כמו שהיא ראתה אותי כשאני על סטים. שם אני מתעורר לחיים באמת, כשאני מביים (או יוצר, הלכה למעשה).
איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?
כמו כל במאי ויוצר, גם הסיפור שלי במחלקה הזו אינו שונה – שנאתי כל פריים, תיעבתי כל רפליקה, ובעיקר כעסתי על עצמי שיצא לי כל כך גרוע.
סתם, סתם!
העריכה הייתה חוויה נהדרת. עורך הסרט הוא אחד החברים הקרובים ביותר שלי – גיל וינשטיין (שהוא גם במאי נהדר בפני עצמו). גיל ואני עבדנו על כמעט כל הסרטים שאי פעם עשיתי, עוד מהתיכון. ההבנה בינינו מאד ברורה, והעבודה זורמת בצורה מאד אינטואיטיבית. ויתרה מכך, גיל יודע שלפני שאני מגיע אליו למשמרת הראשונה, אני אוהב לשבת שבועיים ולעבור על החומרים בעצמי. להתוודע אליהם. לכתוב הערות.
וכיוון שאני עורך בעצמי (הרבה תודות לגיל ולכל מה שלמדתי ממנו), הגעתי לעריכה מפוקס, מפוכח, ומוכן להיכנס ברבאק של החומרים. ולשמחתי – עבדנו נכון. לא היינו חסרים לנו חומרים, פרט לסצנות שלא הצלחנו לצלם בגלל מזג אוויר – ופרט לשני שוטים בלבד שיצאו לא טוב בגלל בעיה טכנית. אז למעשה, כשיצאנו לצילומי השלמה, השלמנו (הלכה למעשה) רק שני שוטים.
איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?
השאלה הזו מתחלקת לשניים – יש את הקהל הישראל (שגם הוא בעצמו מתחלק לשניים) ואת הקהל העולמי.
עם הקהל הישראלי שאינו צעיר (ברוחו ובגופו) שלא הגיע להקרנות כי הוא חיכה לסרט כזה כל חייו, הייתה חוויה לא קלה. הרבה אנשים פשוט לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. "למה זומבים? מה זה זומבים? למה הסרט נראה ככה? מה, אנחנו בהוליווד כאן? למה האפקטים נראים ככה?" ועוד כל מיני פנינות חוכמה כאלה. ואני מבין את סוג הקהל הזה ואין לי שום טענות כלפיו. שמרנות היא תכונה אנושית להפליא, והכל בסדר.
לעומת זאת, ההקרנה הראשונה שלנו בישראל מול קהל שרצה לראות סרט כזה בארץ – בפסטיבל שדרות, הייתה קסומה. אולם מפוצץ, קהל שיושב על המדרגות, נקרע מצחוק, מריע. וואו. פשוט וואו.
כל ההקרנות בחו"ל היו מדהימות, וחלקן במעמדים מכובדים פלוס פלוס, כמו פסטיבל האימה פרייטפסט בלונדון (אחד מהחמישה הגדולים בעולם לסרטי ז'אנר) או פסטיבל הז'אנר של פורטו ריקו. בהקרנות כאלו, הקהל צמא לראות יצירה ישראלית בז'אנר שמוכר להם. הזווית המקומית שלנו, האמירות שלנו, הגישה שלנו, וגם החוצפה שלנו – כל אלו קסמו לקהל העולמי, שפשוט לא הפסיק לפרגן לנו, והבין בדיוק מה רצינו לעשות.
מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?
התגובות שהכי אהבתי הגיעו כשהיינו בהקרנות אמריקאיות, והקרנו את הסרט במיאמי – חלק מהקהל קרא לסרט שלנו "פרופגנדה ימנית לאומנית" וחלק אחר קרא לו "תעמולה שמאלנית בוטה". ואותי זה קרע מצחוק – כי שתי התגובות האלו היו צפויות להחריד, ומלמדות שמי שלא רוצה לקבל הומור, תמיד ימצא ממה להיפגע. ואנחנו מדברים על 2013, כן? הרבה לפני "הפרוגרס", ה"WOKE", וכל שאר הירקות האלה. אז זה מאד הצחיק אותי שיש אנשים שממש רוצים להיפגע מסרט זומבים טראשי שלא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי ועושה מאמצים גדולים לצחוק על כולם בבת אחת, תוך כדי תלישות מעיים ופצלוח ראשים.
איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?
בשר תותחים היה שלב הכרחי בתהליך היצירתי שלי, שהמשיך ל"ילדי הסתיו" (התסריט הראשון שבסוף הפך לסרט השני), לסרט הקצר "שירות פרימיום" (שהופץ בעולם וזכה באינספור פרסים), ואפילו לתוך ספרי המתח והפנטזיה שפרסמתי בשנה האחרונה – ולקח לי זמן להבין שבעצם כל היצירות הללו עוסקות, כל אחת בדרכה שלה ובז'אנר שלה – בטראומה. ויותר ספציפית – טראומה אישית בתוך מציאות ישראלית.
כי איך שלא נסובב את זה, מדינת ישראל היא מדינה פוסט טראומטית. כולנו חיים עם PTSD כאן בישראל, כל אחד ואחת מסיבותיהם שלהם. ובלי קשר לטראומות אישיות, לכולנו יש טראומות קולקטיביות, בדמות השואה, האלימות, המלחמות, הצבא, האלימות, הכוחניות, הגזענות, הלאומנות, האלימות, המיניות, הדורסנות, האלימות, הגבריות, השחיתות וגם קצת האלימות.
וכיום, אני מביט אחורה על בשר תותחים – שהוא יצירה מודעת לעצמה ומאד מוכוונת מטרה מבחינה מסחרית, ועם כל הציניות והרצון למכור את הסרט ולעשות רווח למשקיעים שלנו (וזה אכן קרה) – ועם כל הכיף והסיפוק מהשבחים והפרסים וההפצה ברבע עולם... הכל טוב ויפה, אבל ברמה האישית מדובר ביצירה בוסרית, כנה, מלאת חוצפה, וכן – גם מלאת כאב.
איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?
הסרט הזה לא שינה אותי.
הסרט הזה אמר לי שכן, אני במאי. שמותר לי להגיד את זה בקול רם.
שנכון, מגיל 9 אני חולם להיות במאי, אבל על הסט של בשר תותחים הבנתי שזה ממש בסדר לפרגן לעצמי ולהכריז שזה באמת מה שאני.
ואפילו יותר מזה – שלא רק שמותר לי, אלא שגם מותר לי לעוף על עצמי קצת ולהחמיא לעצמי שאני במאי טוב. שאני באמת מבין את המדיום, שאני חי את הסט, שאני ניגש לכל סצנה (החל מהתסריט ועד העריכה) בצורה מפוכחת אך לא צינית, אובייקטיבית אבל מלאת תשוקה. שאני באמת רואה את הקאטים בעיני רוחי, עוד כשאני עובד על התסריט – ושאני יודע בדיוק איך להגיע לשם.
ולכן, בשר תותחים היה אבן דרך קריטית וחשובה בדרך לסרטים הבאים, בראשם "ילדי הסתיו", שבאמת היה קפיצת מדרגה שאפתנית לליגה גבוהה הרבה יותר, גם ביחס לקולנוע הישראלי בכללותו.
אבל...
הסרט הזה גם לימד אותי שאני בעצם לא במאי, אלא שאני מספר סיפורים. שזו הסיבה שאני קיים בעולם. כן, אני בעל אוהב, ואני אבא אוהב (ואולי אפילו אבא טוב, זה הם יגידו). וכן, אני משתדל להיות איש נחמד ככל האפשר, ומקצועי בכל דבר בו אני עוסק. וכן, אני עדיין מת פחד מוות מג'וקים. אבל לא – אני לא במאי, אלא מספר סיפורים.
הסיפורים האלה יכולים בצורת סרטי קולנוע, או סרטים קצרים, או קליפים, או אלבומים מוזיקליים, או ספרי פרוזה. בסוף, אני כאן כדי לספר סיפורים שיקחו את הקהל למציאות אחרת. ושאני אסיר תודה על כל אחד ואחת שלקחו את הצ'אנס על הסיפורים שלי (בין אם כצוות או כקוראים שרכשו את הספרים שלי) ובילו איתי כמה שעות מהחיים שלהם, בתוך הסיפורים שלי.
אז בשר תותחים לימד אותי להוקיר תודה.
ובנימה זו – תודה לך.
תגובות