הקוראת בקלפי - האם אנחנו צריכים גנרלים בפוליטיקה? החברה הישראלית נוטה להעניק אשראי כמעט אוטומטי למי שסיימו קריירה צבאית מפוארת. רמטכ"לים, אלופים ומפקדים בכירים נכנסים לפוליטיקה כשהם נהנים מהערכה ציבורית עצומה, ולעיתים אף מסומנים כמועמדים טבעיים להנהגה. אלא שבמקרים רבים, הדרך מהמדים אל הכנסת מתבררת כמורכבת הרבה יותר.
בשנים האחרונות ראינו שורה של אנשי צבא בכירים שניסו לתרגם את ההצלחה הביטחונית להצלחה פוליטית. חלקם הגיעו לעמדות בכירות, אך לא הצליחו לבנות בסיס ציבורי יציב לאורך זמן, להוביל עשייה משמעותית או להפוך לכוח פוליטי משפיע.
המציאות מלמדת שהציבור הישראלי אמנם מעריך שירות צבאי, אך בסופו של דבר בוחן את נבחריו על פי פעילותם בכנסת, יכולתם לקדם מדיניות, להוביל מהלכים ציבוריים ולהישאר רלוונטיים גם לאחר תקופת החסד הראשונית.
מנגד, יש גם אנשי צבא שהצליחו לבסס קריירה פוליטית משמעותית, משום שהבינו שהדרגות הן רק כרטיס הכניסה. בפוליטיקה נדרשים כלים אחרים: חיבור לציבור, עבודת שטח, נוכחות פרלמנטרית, אידיאולוגיה ברורה ויכולת להוביל שינוי.
תגובות
דווקא הדרגות על הכתפיים הן שמביאות את האחריות הלאומית שכל כך חסרה לנו, בדיוק כמו בדור המייסדים שהבין שאין לנו מדינה אחרת ולא הפקיר את הלוחמים בשביל עסקאות שוחד פוליטיות.