
בחודש יולי 2003 החופש הגדול של כיתה ז', המרכז של היקום שלי היה מונח על שולחן הכתיבה בחדר הילדות שלי. זה היה גיליון חודש יולי של מגזין וונייטי פייר האמריקאי. אבא שלי קנה לי אותו במיוחד בחו"ל ישר כשיצא, חבילה יקרה ומריחה מכרומו שהגיעה מעבר לים, והסיבה הייתה ברורה: על השער היו מרי-קייט ואשלי אולסן. התאומות הכי מצליחות בהוליווד.
עבור נערה בת 13 בישראל של תחילת שנות ה-2000, הדפים האלה היו חלון ישיר לפלנטה אחרת. באותם ימים ניהלתי בגאווה (ובאובססיביות קלה) את פורומי המעריצים של התאומות אולסן, הילארי דאף ולינדזי לוהן באתר "תפוז אנשים". התפקיד שלי היה לתווך את אבק הכוכבים הזה לנוער הישראלי. פתחתי שרשורי ענק, העליתי גלריות תמונות, וניהלתי עם הגולשים את הדיונים הסוערים והשאלות הרציניות ביותר של התקופה: את מי אתם אוהבים יותר – את הילארי דאף או לינדזי לוהאן? "שישי הפוך" או "ליזי מקגווייר: ממריאה לרומא"? האם אתם יודעים מה ההבדלים בין מרי קייט ואשלי וכמה פעמים צפיתם ב"יומני הנסיכה"?
הגיליון ההוא, שזכה לכותרת האייקונית "It's Totally Raining Teens", הציג שער נפתח מרהיב בגוונים מטאליים של ורוד וזהב. הוא קיבץ את תשע הנערות החזקות ביותר בתרבות הפופ האמריקאית הבינלאומית – מהאולסניות, דרך מנדי מור ואמנדה ביינס, ועד לינדזי והילארי. הייתי מביטה בהן וחולמת על השקות נוצצות בהוליווד. הן היו המודל שלי, פשוט כי בישראל לא הייתה אז תרבות של כוכבי נוער אמיתיים שנמצאים בעצמם בגיל הנוער. בארץ, תרבות ההערצה של אותם ימים התרכזה סביב מנחי ערוץ הילדים, או כוכבים של תופעות כמו "כוכב נולד", "השיר שלנו" ו"השמינייה". אבל כולם היו "מבוגרים" ממני.

נכון, היו ניסיונות מקומיים לייצר כאן נוסחה אמריקאית. בדיוק באותן שנים (2003–2005) פרצה לחיינו רוני דואני, הלא היא "רוני סופרסטאר", בניסיון מנוהל ומקצועי להנדס פופ-סטאר בסגנון בריטני ספירס. אבל המציאות הישראלית ניצחה גם אותה: ברגע שהגיע הגיוס שלה לצה"ל, הקריירה שלה קיבלה תפנית ואחרי הצבא היא יחסית נעלמה מהנוף של כוכבות הפופ הגדולות. היום היא עושה קאמבק מאוד מפתיע ומעניין לקריירה שלה, מוציאה שירים שהיא כותבת שנשמעים אחרת לחלוטין מאלו שהיא הוציאה אז - שהיו יותר להיטים. זה מראה את תהליך ההתבגרות שהיא עברה, וגם אני עברתי במקביל.
אבל בתחילת שנות האלפיים שאר הכוכבים המקומיים היו חבר'ה בני 20 ומשהו, אחרי צבא או במהלכו. היום זה מצחיק אותי לכתוב עליהם "מבוגרים", אבל בשביל נערה בת 13 או 14, גיל 20 נחשב למבוגר, מרוחק וזר. לא יכולתי למצוא בהם את עצמי. לכן חיפשתי מודלים מעבר לים – נערות אמיתיות, בנות גילי, ששיקפו לי את החוויות שלי, את הדרמות של גיל ההתבגרות, את המותגים, את האוכל, המשחקים ואת האופנה שרציתי ללבוש. שם, באמריקה, גיל הנעורים נראה כמו הדבר הכי חשוב, זוהר ונכון בעולם. ואולי הן לא שיקפו, אבל בעיקר רציתי להיות כמוהן.

היום, כעיתונאית שמביטה לאחור על הארכיון של עצמה ועל דפי המגזין ההוא, אני מבינה שהשער הזה לא היה רק קפסולת זמן נוסטלגית, הוא היה מניפולציה הוליוודית ושיווקית, מהמבריקות שנראו על מדף העיתונים.
המגזין לא סתם שלח צלם אופנה שגרתי, אלא גייס למשימה את מארק סליגר ( (ומי שהיה הצלם הראשי המיתולוגי של מגזין רולינג סטון). הוא הפעיל את הקסם הייחודי שלו, סידר את תשע הבנות בקומפוזיציה כמעט רנסנסית, ומיסגר את כוכבות הנוער האלה לא כחבורת פליטות ערוץ דיסני וניקלודיאון, אלא כאריסטוקרטיה החדשה והלגיטימית של הוליווד.
ההימור של המגזין השתלם בענק. הגיליון הפך להצלחה מסחרית מטורפת, פוצץ את דוכני העיתונים ברחבי העולם ורשם נתוני מכירות היסטוריים. הוא נמכר בכמויות כה חסרות תקדים, שעד היום, מעל עשרים שנה אחרי, הוא נחשב לפריט אספנים נחשק שנמכר באתרי יד שנייה כמו eBay במאות אחוזים מעל מחירו המקורי (ולמה זרקתי אותו לפח? אני עד היום מצטערת על זה).
במבט ראשון, השער נראה כמו חגיגה תמימה של "נבחרת החלומות" של הנוער. במבט שני ובוגר, מתגלה ההיררכיה האכזרית של עולם המדיה. הנדל"ן היקר ביותר בשער כזה הוא הפאנל הקדמי – החלק שרואים על המדף בלי לגעת במגזין. מי ישבו שם במרכז העדשה? מרי-קייט ואשלי, כמובן. הן לא היו סתם כוכבות, הן היו אימפריה כלכלית ששווה מיליוני דולרים. פורבס העריך כי כל אחת בנפרד שווה 150 מיליון דולר. יחד 300 מיליון, והיד עוד נטויה.
וונייטי פייר ידעו שמיקום שלהן במרכז ימכור מיליוני עותקים. רק מי שפתח פיזית את השער המתקפל, גילה בחלק הפנימי והמוסתר את לינדזי לוהן – שהייתה אז רגע לפני הפריצה המטורפת של "שישי הפוך", את רייבן סימון (שכיכבה בסדרת טלוויזיה ב"דיסני") או את אלכסיס בלדל ("בנות גילמור").

יותר מכך, השער הזה מכר לנו אשליה מוחלטת לגבי גיל. המגזין מותג כחגיגת "טינאייג'רס", אבל בהוליווד כמו בהוליווד, הגיל הכרונולוגי הוא רק המלצה. אלכסיס בלדל, ששיחקה את רורי גילמור התיכוניסטית, הייתה בזמן הצילומים כבר בת 21 וחצי. היא הייתה מבוגרת בשנה שלמה מאן התאווי, שבאותם ימים כבר סומנה ככוכבת ענק בזכות "יומני הנסיכה".
אבל התאווי לא הייתה שם. למה? כי הצוות שלה סירב להצטופף עם עוד תשע בנות בשמלות קוקטייל נוצצות; הם כיוונו אותה ישירות למסלול האוסקר ולתפקידים בוגרים. בלדל, לעומת זאת, הייתה צריכה את חשיפת המיינסטרים הזו. בפנים הופיע גם מיילו ונטימיליה, ששיחק נער סורר ב"בנות גילמור" אבל היה בכלל בן 25.

התעשייה המשומנת הזו דחסה אל תוך פריים אחד נשים צעירות, נערות וגברים בשנות העשרים לחייהם, כיווצה את כולם למשבצת ה"נוער", וניהלה מאחורי הקלעים מערך אגו מורכב. כדי להפיק את הצילום המורכב הזה, המפיקים נאלצו לתמרן בין לינדזי לוהן להילארי דאף, שהיו אז בשיאו של סכסוך מתוקשר ומריר על ליבו של הזמר ארון קרטר (שהופיע גם במגזין, בתוכו ולא בשער, וחייו הסתיימו בטרגדיה אחרי שהתמכר לסמים).
שחקניות אחרות הוצבו בין לינדזי והילארי כ"חוצץ" אנושי כדי שהאינטראקציה תעבור בשלום. שנים לאחר מכן, חלק מהבנות על השער (כמו אוון רייצ'ל ווד ומנדי מור) שיתפו כמה יום הצילום הזה היה למעשה מלחיץ, מנוכר ותחרותי.

שנה בלבד לאחר מכן, ב-2004, התמימות הזו התרסקה סופית. התאומות אולסן קיבלו כוכב בשדרות הוליווד, והמצלמות קלטו את מרי-קייט נראית שברירית ומורעבת, רגע לפני שנחשף לעולם מאבקה הקשה באנורקסיה. הבועה הנוצצת של יולי 2003 התפוצצה, והשאירה אותנו עם המציאות המורכבת והסדוקה של כוכבי הנוער הללו.
אבל מרי-קייט לא הייתה הקורבן היחיד של המכונה הזו. באותו שער, קצת שמאלה מהמרכז, עמדה אמנדה ביינס. באביב של אותה שנה היא הייתה בשיא תפארתה, כוכבת קולנוע וטלוויזיה ענקית שכיכבה בלהיט הקולנועי "מה שבחורה רוצה" ובסדרה המצליחה "אחיות או לא להיות".
היא סומנה כהבטחה הקומית הגדולה של הדור שלה. מי יכול היה לנחש ששנים ספורות לאחר מכן, הלחץ הבלתי אפשרי, ההתמכרות הקשה לסמים וההתמודדות עם בעיות נפשיות מורכבות יובילו להתפרקויות פומביות כואבות, לאשפוזים פסיכיאטריים כפויים ולתקופת תחת אפוטרופוסות. היום ביינס כבר רחוקה לחלוטין מתעשיית הבידור, תזכורת חיה ואכזרית למחיר ששילמו הילדים שסיפקו להוליווד את הדלק לאותה פנטזיה נוצצת.

היום, בעידן הטיקטוק והאינסטגרם, שער כזה הוא בלתי אפשרי. הכוח עבר מהמגזינים הגדולים אל הפיד הפרטי של הכוכבים. לכל אחד יש צבא יחצ"נים, מותג עצמאי ואלגוריתם נפרד. אף אחד לא יסכים לשבת על רצפה בסט צילומים צפוף בשביל לחלוק שער קבוצתי עם עוד כוכבים או מפורסמים.
כשאני מסתכלת היום על ההודעות הישנות שלי בפורומים של "תפוז", אני מופתעת בעיקר מהמהירות שבה התבגרתי ומכמה שהדברים נראים אחרת מהצד השני של המקלדת.
הילדה בת ה-14 שהייתי הייתה בן אדם אחר לגמרי, אבל אני מרגישה כלפיה הערכה עמוקה: הסקרנות שלה לגבי מה שקורה מאחורי המסך, הניתוח של התכנים והרצון להנגיש תרבות לקהל, היו הצעדים הראשונים שלי בעולם העיתונות. פשוט אז, קראו לזה "להיות מעריצה מושבעת".אולי עדיף לא להעריץ אף אחד, אבל אני למדתי מזה שיעור גדול לחיים.



