עד אתמול, היה לי מאוד קל לסמן את ה"אשמה" במערכת היחסים של נועה ואריאל. נועה הייתה זו שגרמה לי לתלוש שערות מול המסך ולשאול את עצמי שוב ושוב: מה היא רוצה מהגבר הנפלא הזה? למה היא מנסה לקבץ נדבות של כוס יין בחוף הים במקום פשוט לקנות בקבוק ולשתות בכיף? למה היא מתעקשת שהוא יתנהג אחרת כשהוא מצלם אותה, ולמה בכלל היא צריכה את השינוי הזה ממנו? אבל אז הגיע הפרק של אתמול, והיוצרות התהפכו.
פתאום, מי שגרם לי להתעצבן באמת היה דווקא ארי. פתאום קלטתי את הצורך הבלתי נשלט שלו לדבר על כל דבר קטן, לנתח, לחפור ולהתעכב עליו. בשביל מה זה טוב? אם הכל טוב עכשיו, למה אנחנו חייבים לחזור אחורה, לנבור ולהיזכר בדברים שכבר קרו ועברו?
נועה לפחות מעידה על עצמה: "אני יכולה להיות מאוד מעצבנת, אני חיה עם עצמי". יש לה מודעות עצמית, וזה המון. אריאל, לעומת זאת, בכלל לא שם לב שגם הוא יכול להיות בלתי נסבל לפעמים. ותכלס? בנקודה הזו הם דווקא מאוד דומים – שניהם יודעים להעביד קשה את הצד השני. ההבדל הקטן הוא שנועה לפחות שמה לב לזה.
בסופו של יום, קשה לי להאמין שהם יישארו ביחד אחרי שהמצלמות יכבו והתכנית תסתיים. הקצוות האלה פשוט מתנגשים חזק מדי. אבל מי יודע? אולי בחתונמי כמו בחתונמי, עוד תהיה לנו פה הפתעה
תגובות