מ"האלופה" ועד "לא לריב": המסע של שי קפון בטלוויזיה הישראלית

משחקן לבמאי

החלום הראשון של קפון בכלל לא היה לעמוד מאחורי המצלמה.

כילד הוא רצה להיות שחקן, ובהמשך גם הגשים את החלום והחל לעבוד בתחום. אלא שעם הזמן הרגיש שמשהו חסר לו. הוא רצה להבין את התמונה הגדולה יותר, לעסוק בסיפור כולו ולא רק בדמות אחת בתוכו. משם הדרך הובילה אותו לכתיבה ובהמשך גם לבימוי. במקביל, המציאות הכלכלית לא השאירה לו הרבה זמן להתלבט.

"היו לי שלושה ילדים והייתי חייב לפרנס אותם. אמרתי שאני אעשה הכל."

בניגוד ליוצרים רבים בתעשייה, קפון מעולם לא למד קולנוע באופן מסודר. הוא מספר שתמיד התקשה במסגרות לימוד פורמליות, ואת הידע שלו רכש דרך העבודה עצמה. לדבריו, אחת התחנות החשובות ביותר בדרך הייתה דווקא סדרת הנוער המיתולוגית "עניין של זמן", שם נחשף לראשונה לעבודה מקצועית על טקסטים, חזרות ובימוי שחקנים.

הטלנובלות שהפכו לבית הספר שלו

הפריצה הגדולה שלו הגיעה כמעט במקרה. המפיק דני פארן פנה אליו והציע לו לביים את "טלנובלה בע"מ", למרות שלקפון עצמו לא היה ניסיון בעבודה בפורמט כזה.

בדיעבד, הוא מודה שלא באמת ידע איך לעבוד עם מערך של כמה מצלמות באולפן, אבל הסכים לקחת את ההזדמנות. מהר מאוד מצא את עצמו אחראי על הפקה של 120 פרקים, כשהוא לומד תוך כדי תנועה וממציא פתרונות יצירתיים בשטח.

"הייתי בטוח שיפטרו אותי."

אלא שבמקום להיצמד לכללים המקובלים, קפון החל לשבור אותם. הוא הוריד מצלמות מהעמדות הקבועות, שילב צילום דינמי יותר וחיפש כל הזמן דרכים חדשות לספר את הסיפור. הניסיון הזה הוביל בהמשך גם ל"האלופה" ול"בובות", שהפכו אותו לאחד השמות המבוקשים בתחום.

לדבריו, דווקא השנים בטלנובלות לימדו אותו את מה שאף בית ספר לקולנוע לא היה יכול ללמד.

"בטלנובלות למדתי מה זה בימוי ועבודה עם שחקנים."

"כל פרויקט הוא סוג של תיקון עצמי"

אחד הרעיונות המעניינים שעלו במהלך הריאיון הוא הדרך שבה קפון ניגש ליצירה.

לדבריו, כל סיפור מתחיל משאלה או קונפליקט שהוא עצמו מנסה לפענח. הוא מחפש את המכשול שעומד בפני הדמויות, את הפצע שהן נושאות, ואת השאלה הגדולה שמניעה את העלילה.

"מאז 'עניין של זמן' כל העבודות שלי הן סוג של תרפיה ותיקון עצמי."

הגישה הזאת ליוותה אותו גם בפרויקטים כמו "עבודה ערבית", שבה היה מעורב בשלבי הפיתוח והכתיבה לצד סייד קשוע, וגם בפרויקטים מאוחרים יותר שבהם עסק בזהות, שייכות, משפחה ויחסי כוח.

הסוד של "מטומטמת"

אחת התחנות המשמעותיות ביותר בקריירה של קפון הייתה העבודה עם בת חן סבג על "מטומטמת".

כשקיבל לידיו את הגרסאות הראשונות של התסריטים, הוא זיהה מיד משהו שמשך אותו. לאו דווקא העלילה או ההומור, אלא דווקא הפגיעות שהסתתרה מתחת לפני השטח. העבודה המשותפת עם סבג הפכה לתהליך ארוך של כתיבה, שכתוב ופיתוח, שבמהלכו ניסו להבין מה באמת עומד במרכז הסדרה.

מבחינתו, אחת השאלות המרכזיות שליוותה את העבודה הייתה האם בני אדם מסוגלים לקיים מערכת יחסים שאינה מבוססת על כוח, שליטה או אינטרסים. השאלה הזאת, לדבריו, השפיעה כמעט על כל החלטה יצירתית בסדרה.

"לא לריב" היא סדרה על הילדות שלנו

הפרויקט האחרון של קפון הוא "לא לריב", שעלתה לאחרונה בכאן 11 וזכתה לתגובות רבות מצד הצופים.

הפעם, בניגוד להרגלו, הוא הצטרף להפקה בשלב מאוחר יחסית, רק חודשים ספורים לפני תחילת הצילומים. בתחילה התקשה להבין את הטון המדויק של הסדרה, אבל ככל שהעמיק בחומרים גילה לדבריו סיפור שעוסק בזיכרונות, במשפחה ובפצעים מהעבר.

ההבנה הזאת השפיעה גם על המראה של הסדרה. קפון בחר לצלם אותה בגוונים מאובקים ונוסטלגיים, ולבנות עולם שמרגיש כמו זיכרון ילדות רחוק.

"זאת סדרה שמצולמת כמו זיכרון והמוזיקה שלה היא כמו זיכרון."

ומה הלאה?

לצד ההצלחה של "לא לריב", קפון עובד בימים אלה על מספר פרויקטים חדשים, בהם סדרה גדולה שהוא מפתח יחד עם היוצרת שירה חדד. במקביל הוא ממשיך לקרוא חומרים מיוצרים צעירים ולחפש את האתגר הבא.

למרות שעבד כמעט בכל ז'אנר אפשרי בטלוויזיה הישראלית, הוא עדיין לא ממהר לסמן וי על הקריירה שלו. להפך. נדמה שהסקרנות היא בדיוק מה שממשיך להניע אותו.

אחרי מאות פרקים, אינספור ימי צילום ועשרות שנות ניסיון, קפון עדיין מחפש את אותה שאלה טובה שתוביל אותו לפרויקט הבא. ואולי זו בדיוק הסיבה שהוא ממשיך להיות אחד הקולות הייחודיים והעקביים בטלוויזיה הישראלית.