"כשהטלפון מצלצל בבוקר, אתה מתפלל שזה לא יהיה האירוע שאתה חושב עליו" כך מתאר רנ"ג משה לוי את תחילת יומו בראיון מיוחד ל"סרוגים". כבר 21 שנים שהוא משמש קברן ומזהה חללים בפיקוד הצפון, תפקיד שהפך אותו לאחד האנשים הראשונים שפוגשים את חללי צה"ל בדרכם האחרונה.
"היו שם מראות לא פשוטים"
דרכו התחילה עוד בשנות ה-90. לאחר שירות כמש"ק דת ברבנות הצבאית, התנדב בזק"א צפון בתקופת פיגועי הטרור של האינתיפאדה השנייה.
אחד האירועים הראשונים שנצרבו בזיכרונו היה פיגוע ההתאבדות בקניון העמקים בעפולה בשנת 2003. מחבלת מתאבדת פוצצה את עצמה בכניסה לקניון - רצחה שלושה בני אדם ופצעה עשרות נוספים.
"יצאתי לשם עם חבר" הוא משחזר "היו שם מראות לא פשוטים. טיפלנו במה שצריך, כמובן בהכוונה של ראשי הצוותים בזק"א. אחרי האירוע הזה הבנתי שאני מסוגל לעמוד בדברים האלה".
"באותה תקופה היו הרבה פיגועים בצפון, ונחשפתי לאירועים קשים. שם הבנתי שאני יכול להיות במקום הזה ולעזור למשפחות ברגעים הכי קשים שלהן".
בשנת 2005 פנה אליו רב פיקוד הצפון דאז, והציע לו להצטרף למערך קברני ומזהי החללים של הרבנות הצבאית: "קיבלתי את ברכת הדרך מאשתי, ומאז אני בתפקיד".
"אין לוח זמנים בתפקיד הזה"
לדבריו, בניגוד לתפקידים אחרים בצבא, אי אפשר באמת לתכנן יום עבודה. "אפשר לבנות לוח זמנים, אבל שיחת הטלפון הראשונה משנה הכול. ברגע שיש אירוע - כל מה שתכננת מתבטל. אין שעות ואין זמנים. הכול מוקדש לטיפול בחלל ולמשפחה".
"אנחנו מלווים את החלל מההתחלה ועד הסוף. מהזיהוי בשטח, דרך ההכנה לקבורה, הפרידה מהמשפחה, הלוויה והאזכרות. זו שליחות שונה לחלוטין מאשר בזק"א".
"הרגע הכי קשה הוא לא הלוויה"
למרות השנים הרבות בתפקיד, משה לוי אומר שהרגע המטלטל ביותר אינו הלוויה עצמה.
"הפרידה בבית של המשפחה היא הרגע הכי עוצמתי. שם אין המונים ואין הספדים, יש חדר שקט, שבה יש את המשפחה והחלל. אבא שנפרד מהבן שלו, אמא שנפרדת מהבן שלה, אישה מבעלה. אלו רגעים שקשה להסביר במילים".
בשיחה הוא נשאל מה הוא אומר למשפחה באותם רגעים: "אתה מחבק, בוכה איתם, מחזק אותם. לפעמים יש משפחות שפורצות בבכי ולפעמים יש שתיקה מוחלטת. אתה פשוט נמצא שם איתם".
השבעה באוקטובר: "לא צפינו כזו כמות חללים"
מלחמת חרבות ברזל הייתה עבורו נקודת מבחן חסרת תקדים.
"לא צפינו את כמות החללים הזאת" הוא אומר "מהטלפון הראשון שקיבלתי בבוקר שמחת תורה הבנו שאנחנו בתוך מלחמה".
הוא הסביר לנו שאנשי הרבנות הצבאית נדרשו להתמודד עם היקפים שלא הכירו בעבר: "כשאני מסתכל היום לאחור ואומר שכל התהליך עבר בצורה מסודרת וללא תקלות - זה נס. זו עבודה של אנשים מדהימים שהתגייסו למטרה אחת: להביא את חללי צה"ל לקבורה בכבוד".
פתאום הבנתי שאני מכיר את אמא שלו
אחד הרגעים הקשים ביותר עבורו התרחש לאחר מתקפת הכטב"ם הקטלנית על בא"ח גולני באוקטובר 2024. באירוע, שבו פגע כטב"ם של חיזבאללה בחדר האוכל בבסיס סמוך לבנימינה, נהרגו ארבעה חיילים ועשרות נוספים נפצעו.
"אני מגיע לאירוע, מטפל בחללים, ואחרי כמה שעות מבין שאחד מהם הוא בן של מישהי שאני מכיר מהצבא" משחזר לוי "אלו היו רגעים כואבים".
לצד הכאב, הוא נזכר גם ברגעים שבהם הצליחו לעמוד במשימה למרות לחץ הזמן: "בערב ראש השנה הצלחנו להביא חלל לקבורה ממש שעה לפני החג, בהתאם לבקשת המשפחה. כשאתה יודע שנתת למשפחה את מה שהיה חשוב לה - זו תחושת שליחות עצומה".
אנחנו לא מכונות
למרות המראות הקשים, לוי מספר לנו איך החיים האישיים מתנהלים: "אנחנו לא מכונות. אתה חוזר הביתה והאירועים הולכים איתך, אבל הבית הוא העוגן. החיבוק מהאישה ומהילדים נותן כוח לקום למחרת".
שאלנו אותו מה בכל זאת מחזיק אותו? "אני קם בבוקר, לובש את המדים ויוצא לעוד יום של שליחות. אני מתפלל שלא נצטרך לעבוד, אבל אם נצטרך נעשה את זה הכי טוב שאפשר".
לפני כשבוע זכה לוי בהצטיינות הרמטכ"ל, אך מבחינתו הקרדיט שייך למערכת כולה: "אני לא המצטיין לבד אלא זה מערך שלם של אנשי קבע ומילואים, אנשים שאין להם ימים ואין להם לילות. אם יש אירוע אנחנו עוזבים הכול ויוצאים. זו שרשרת אחת, ואם חוליה אחת לא עובדת, הכול נפגע".
תגובות