י"ט שנים עמד עץ האלון לבדו, במרכז מה שהיה עד לקום המדינה גוש עציון על ארבעת ישוביו.

בימי הזיכרון לאחר האזכרה לחללי הגוש בהר הרצל היו ילדי גוש-עציון נוסעים להביט מרחוק אל עבר "העץ-הבודד" שסימל את הכמיהה לשוב הביתה.

במלחמת ששת-הימים, שוחררה ירושלים ואדמות גוש-עציון נגאלו, יחד עם חברון ובית-לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת.

לא רק הילדים חלמו לשוב להרי גוש עציון, אלא גם המבוגרים שהיו בין מקימי הקיבוצים לפני נפילתם, חלמו לשוב. הפעיל הבולט שבהם, היה משה מושקוביץ (מושקו).

מושקו זה, היה המבוגר בין כל החבורה הצעירה והתוססת. הוא נמנה על מקימי משואות יצחק הראשונה, בטרם נפלה במלחמת העצמאות. בשלב הזה הוא כיהן כראש מועצת שפיר.

ראשון הישובים שעלה מחדש לאדמות גוש עציון חודשים ספורים לאחר המלחמה היה כפר עציון. כעבור שנה בהובלת חנן פורת מושקו והרב יואל בן נון הוקמה ישיבה בכפר עציון. בראשיה עמדו הר עמיטל והרב ליכטנשטיין, ישיבת "הר עציון".

אבל למושקו היה חזון וחלום גדול הרבה יותר מקיבוץ אחד. הוא חולם להקים מרכז אזורי. "אנחנו צריכים להביא 100,000 יהודים שישבו בין ירושלים לחברון. לא פחות" חזר ואמר.

מושקו החליט כי המרכז יקום ליד האלון הבודד, הסמל לחלומם של בני הגוש שנפל שעוד ישובו. גם שם ניתן למרכז האזורי "אלון שבות". חנוכת אבן הפינה למרכז החדש התרחשה בתחילת שנת תש"ל (10.69).

בתחילה נקבע יום העלייה לקרקע, לחודש ניסן תש"ל. אך מאילוצים נדחתה העלייה, ונקבעה ליום רביעי כ' בסיוון תש"ל. (24.6.70). באותו היום עברה הישיבה מכפר עציון לאלון שבות. התלמידים קבעו מזוזה ובערב נדלק האור בהרי עציון. וקול התורה חזר להישמע בערי יהודה.

הישוב הלך והתרחב סביב לישיבה תלמדיה ורבניה. ותיקי גוש עציון הצטרפו למרכז הקהילתי.

מושקו לא נח. ודחף להקים את העיר אפרת. מארבעה ישובים מבודדים שנפלו קם וצמח גוש עציון המונה כ30 ישובים וכ40,000 תושבים.