יום אחרי שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, סמ"ר צור אברהם הובא למנוחות הלילה (בין ראשון לשני) בבית העלמין במודיעין. בהלוויה בני משפחתו הספידו את מותו של צור בן ה-22 וסיפרו על חייו.

האב שמיר ספד את בנו כשציין משפט שנאמר לו בשיחה בין השניים. "'אבא אנחנו לא עושים כלום, שום דבר, כלום. תאמין לי אבא, אין כלום'. אני יודע שיש" אמר. "אני יודע שרצת קדימה, שלא היססת ואני יודע שחייכת. תמיד כשהייתי חושב עליך, הייתי חושב על רבי טרפון . מעולם לא החציף פנים, לא אמר לא אף פעם. והשמחה, כמה דרגות של שמחה. לא ראיתי מישהו אף פעם בדרגה כזו"

"לא היה לך פשוט להגיע ליחידה הזו, אבל אין דבר העומד בפני הרצון והגעת. הכל בשמחה ובחיוך" הוסיף. "מה זו שמחה בלי צור. איך אפשר לשמוח בלעדיך? אנחנו מבטיחים שנשתדל. ניקח את השמחה הזו וננסה להגיע לדרגה שלך. לאויבנו אומר 'אל תשמחנה בנות פלישתים' . אנחנו באים בשם השם וננצח אתכם. להכאיב הצלחתם, לנצח לעולם לא. כי אלה הגיבורים. שוכב פה גיבור ויש עוד אלפים כמוהו שימסרו את הנפש".

"צור, אני לא נפרדת ממך"

אחיו גילי, יהודה ודן הוסיפו וסיפרו כי "צור היה האור, בכל פעם שנכנס לבית בעצם נוכחותו היה מאיר. מעשיו מרובים מחוכמתו. העמל שלו, כשהוא חוזר הביתה כולו תשוש ומותש, מחפש למי לעזור. אין פלא שנלקחת. אבל רק חיכינו, הצלחנו לחכות עוד חודש ועוד חודש – אבל זהו, כי לא היית שלנו באמת, היית מלאך. 22 שנה פרגנו לנו וזהו, חזרת למעלה".

האחות עדי אמרה כי "בהתחלה שמרתי עליך. לימדתי אותך והבאתי אותך לכל מקום שרצית, ואז הגיע תורך לשמור עלי ולעזור לי, ולקחת אותי ולהחזיר אותי, להוריד לי דברים גבוהים ולהרים לי דברים כבדים – והכל בלי שאצטרך לבקש. תמיד היית שם בשבילי, לא הפסקתי לדאוג לך. כמה בכיתי בגללך בחודשים האחרונים. היינו אמורים לעשות כל כך הרבה דברים – היית אמור להיות בחתונה שלי, ולהכיר את הילדים שלי, ולהיות הדוד שהם הכי אוהבים. צור, אני לא נפרדת ממך. אנחנו נדבר ונראה סרטים ביחד".