שקֹע עמנו זה יותר משבעה חודשים במלחמה שנפלה עלינו בזעם אדיר בעקבות מצב תרבותי וערכי חולני באופן כרוני ממנו סובלים ראשי העם ובמיוחד רוב מפקדיו הבכירים של צה"ל, האכולים תרבות שפעם כינו אותה פוסט-מודרנית ועתה פרוגרסיבית, כאשר למעשה היא איננה אלא עוד איזו שהיא מהדורה מחולנת של נצרות מובהקת, קרי, של ריקבון יהודי שצמח אצלנו לפני קצת יותר מאלפיים שנה, ושהביא אמנם לקידמה מסויימת בעולם כדברי הרמב"ם בהל' מלכים, אך על עם ישראל הביאה רק אוקיאנוסים של דם והרס רוחני וערכי בלתי מסוייג. ואחרי איזכור קצרצר זה של שורשי האסון הבטחוני שפקד בשמחת תורה, עלנו לצעוד קדימה ולנסות להעלות על דרך המלך את כל האומה.
כרב, כבר כתבתי פעמים רבות שהפוגרום בעוטף הביאו הקב"ה מסיבה אחת ויחידה: לאחות את הקרע הנורא שכמעט הביא איתו מהדורה חוזרת לקרע ירבעם ורחבעם לשתי ממלכות, ובלעדי אסון זה היינו חווים קרע שהיה מוביל ללא ספק לחרבן נוסף ח"ו. רק בעקבות פוגרום זה הזהות היהודית שבה אל רבים בעמנו במידה עדיין צנועה, אך ב"ה לא מבוטלת, ושני חלקי ישראל ברובם המוחץ חזרו להביט אחד על חברו כעל אחים, אף אם עדיין מתגלות קבוצות מוסתות ע"י מנהיגים הזקוקים לטיפול פסיכיאטרי יסודי.
מאז, קולות שאיפה ורצון לאחדות בוקעים מכל מיני עברים, וזוהי לא רק ברכה, אלא צורך קיומי דחוף לאור האיומים עלנו מסביב. אבל אם חזרו להביט אחד על חברו כאל אחים, קולות אלה הקוראים לאחדות נשארים עדיין ריקים מתוכן, אף בצבור הציוני דתי שכדרכו מתייחס למילים מסויימות כאל מנטרות קסם, כאשר אחדות דורשת שניצוק במונח זה תוכן המאפשר הגשמתה. להיעשות לאגודה אחת הינה קריאה עתיקת יומן בעמנו ויסודית, אך בינתיים, בעקבות החינוך החילוני מאז חידוש מדינתנו, היא נשארת שאיפה מובנת רק למי שעדיין רוח תורה מינמלי מנשב בלבו. לכן עלנו להראות מה מחובתנו לצקת לתוך מושג זה של אחדות.
ובכן, רגע האחדות הראשון שעמנו הכיר, והוא המכונן, ולכן המתאים לימים אלה, היה זה בשבועות דוקא. לפני כ-3500 שנה התייצבנו כולנו יחדיו למרגלות הר סיני במעמד נשגב, חד פעמי בהיסטוריה כולה, אבל לא ללא כל מטרה ספציפית ברורה, לא ללא תחושת ייחודיות, ופנים בפנים עדמתנו מול הנשגב ביותר, מול הקב"ה בכבודו ובעצמו, לשם מטרה משותפת. כי היד האלהית שגאלה אותנו משעבוד נוראי של מצרים העתיקה, הזמינה אותנו, מבלי כל כפייה, 'לשלם' על הצלה זו בהסכמה לשמש 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', קרי, מחנך ערכי לאנושות כולה. ללא היסוס השבנו 'נעשה ונשמע'.
היום אנו שוב נדרשים לגלם תפקיד זה בהיקף שאולי לא ראינו עד עתה, ולהמיר את הקולות שראינו למעשים. המלחמה בה אנו שרויים, אינה מלחמה נגד החמאס והחיזבאלה ואירן. היא הרבה מעבר לכך, היא מלחמה נגד הרע העולמי כולו ובצורותיו המגוונות ביותר, נגד שפיכות הדם והתעוללות בחפים מפשע האמיתיים שנפלו קרבן לחיות טרף בעוטף, נגד השנאה הערבית של חיזבאלה ואירן, נגד האנטישמיות העולמית, נגד חוסר הצדק כלפינו, נגד האו"ם והאג השוללים מאתנו את עצם זכות הקיום בשלילת זכותנו להגנה עצמית וכהנה רבות.
לנצח במלחמות עולם מרובות אלה, כל הכוחות הטמונים בעמנו נדרשים, והאחדות הופכת לחיונית ביותר. אבל היא תוכל לבא רק כאשר כל אזרחי ישראל היהודים יבינו שהם חטיבה אחת, ישות אחת כפי שכל גדולי רבותינו חינכו את כל עמנו, עד שהמחלוקת על הציונות הרסה יסוד יקר זה. עלנו לשוב להכרה שאחים אנחנו, לא רק לנשק, אלא כמו בכל משפחה ערכית, מלאי דאגה לעצם קיום כל אחד, לעצם יכולת כל אחד לתת ביטוי לכל מה שהקב"ה חננו, לפחות לבעלי שאיפות משותפות מינמליות. בהר סיני חדלנו להיות אחים רק מבחינה גנטית, בני יעקב, אלא החלנו להוות עם בני ישראל, עם של אחים בני משפחה אחת המאוחדים על ידי שאיפות ואידיאלים משותפים.
את הבסיס הראשון והמינימלי לאחדות חייב להיות ההכרה בשייכות לאומית אחת, ודאגה לעצם קיומה. לכן בשעת סכנה איומה זו בה עמנו שרוי, דרוש מכל היושבים בציון לנהוג כאחים באמת. ולכן להסכים לראות את כולם כאחים, על אף הבדלי השקפות, ולאחר מכן להבין שאחווה מחייבת רצון של קיומו של האח, תהיה אשר תהיה השקפת עולמו. אין כאן מקום לדיון תיאולוגי פילוסופי על אחדות כפי שהתגלתה במהלך ההיסטוריה, וכל שכן כפי שהיא צריכה להתגלות. את הדרוש כעת ומיד, הוא הגשמת תנאי הכרחי, יסודי וחיוני, המוכנות להגן על כל אח נגד כל אוייב, ואם יידרש, אף לסכן את עצמו למענו, בבחינת 'לא תעמוד על דם רעך'.
לכן, כל מי שמסרב לשרת בצבא הקרבי אינו יכול להיחשב אחינו במלא המובן, בין אם מדובר באדם חרדי או באדם חילוני, כי הוא מקעקע את יסוד קיומה של אומה והראשון במעלה, והוא בבחינת פושע בלתי נסלח, החייב להיות נטול כל זכות חברתית, אף אם גנטית או פורמלית יישאר אחינו. אחווה דורשת מוכנות זו להקרבה, בדיוק כזו שמפגינים כל אלה ששירתו וכ"ש כל אלה הממשיכים למרות העומס האדיר במילואים בעזה, ביו"ש, בצפון ועוד. וארחיק לכת יותר: בעיניי, מי שמתוך פחד מקרב בורח מראש ליחידות עורפיות כמודיעין, 8200 או כדו', איננו שונה בהרבה ממי שמסרב לשרת כלל. ואין ספק שיחידות כאלה חיוניות ביותר, ונדרשים להן את המוכשרים ביותר, אבל אסור שיתגייסו לשם מפחד הקרב.
לפני שנים הייתי זקוק לראש אכ"א בנוגע לגיוסם של תלמידים עולים, ובכסילות משוועת הוא לא היסס לטעון בפני שעדיף לו חייל החודר למחשבי האוייב על פני חייל קרבי. בעיניי זו עוד האידיוטיות והכיסלות השולטות עדיין במוחם הקודח של כמה בכירים בצה"ל, שראו בטכנולוגיה את הפתרון האולטימטיבי לבעיות בטחון, פתרון שהפוגרום בעוטף ניפץ לרסיסים. איש מודיעין מאחורי מחשב איננו חייל רגיל, אלא הוא אזרח המעניק הגנה חיונית על עמנו בשירות צה"ל, אבל איננו מסתכן.
כדי לגייס חילונים מתחמקים, יהיה די לעקוב אחרי מעניקי סעיפים נפשיים שקריים, אבל לגייס חרדים יהיה קושי רציני יותר כל עוד צה"ל ימשיך בפשע בלתי נסבל – דוגמת הקוד האתי האווילי של אסא כשר – להנדס תודעה ולחנך חיילים על ברכי ערכים שכל איש מאמין כופר בהם, וכל עוד ימשיך לנקוט בעמדות פוליטיות כפי שהוא נוהג מאז הסכמי תועבה של אוסלו. אבל אם צה"ל יתחיל לגלם את מה שאמור להיות תפקידו הבלעדי, קרי, ההגנה על עמנו בלבד, הוא ישקם את לאומיות ישראל בשלמותה ובטהרתה, ואז ינהרו חרדים רבים אליו. ובזה יבא לידי ביטוי היסוד השני לאחדות אמיתית.
ואחרי האחדות הקיומית, יהיה צורך בשאיפה לאחדות ערכים מינימלית המבוססת על זהות יהודית שהיא היחידה המבטיחה משמעות לעצם קיומנו כעם ולעתידו במיוחד במזה"ת. כרבנים אנו מאמינים שזהות זו נעוצה עמוק בלבות בני ישראל, גם כשמבחוץ נראה ההיפך, ולא למראה עינים בלבד נשפוט. ימי מלחמה אלה הראו כבר שנשמת ישראל פועמת בלבות של רבים מאד.
ביום ירושלים זה, עיר שכדברי רבי יהושע בן לוי בירושלמי חגיגה (פ"ג הל"ו) 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל חברים', אנו תפילה שלא נזדקק לאיומים מבחוץ כדי להיעשות חברים, אלא שהקודש הטמון בנו יחבר בינינו.
=======
הרב ד"ר זייני אליהו הוא ראש ישיבת ההסדר בחיפה
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
