פעם הייתי במוזיאון ישראל עם חבר ושנינו בהינו בתמונה, שאינני זוכר את שמה וניסינו להבין אותה, לשווא. איש מבוגר וחביב שעבר על ידנו ושמע אותנו מתדיינים כמו בחורי ישיבה, עשה לנו חיוך של מבוגרים מבינים ואמר: "תפסיקו רגע לדבר ותנסו להקשיב לעצמכם, מה אתם מרגישים שאתם מביטים בתמונה הזו? מה היא מזכירה לכם? מה היא עושה לכם?". הודנו לו אז ואני מודה לו עד היום, כי הוא רענן לי את המבט על האמנות באשר היא. הצורך וגם החופש להתבונן בה בלי לנסות להבין אותה מיד ולהתעייף מהניסיון הזה, לתת לה להדהד בתוכי רגשות ותחושות ואז לשוב אליה. אני מספר את זה כי כך אני חושב שכדאי לצפות בסרטים רבים וכך כדאי לצפות גם ב'סוף טוב'.
את הבמאי מיכאל הנקה הכרתי דרך שני סרטים קודמים שלו: 'סרט לבן' ו'אהבה'. שניהם היו מעוררים ומקוריים מאד במבע הקולנועי שלהם ועם המקוריות והייחודיות, הצליחו ליצור תקשורת עם הצופה ולא לעייף אותו. ב'סוף טוב' הרגשתי שמיכאל הנקה אסף שחקנים סופר מוכשרים, כתב סיפור נהדר ומרובה קונפליקטים, אך יצר שפה קולנועית שגרמה ליושבים באולם הקולנוע לזוז בחוסר נוחות במקרה הטוב, להירדם במקרה הפחות טוב ולצאת החוצה במקרה הגרוע.
תגובות