http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2011/02/450px-Kafka_portrait.jpgבשנה האחרונה מתנהל בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן מאבק משפטי על כתבי הסופר היהודי פרנץ קפקא, וארכיונו הגדול של חברו מקס ברוד.

מצד אחד עומדת הספרייה הלאומית של ישראל הדורשת לקבל (או לקנות במחיר סביר והוגן) את כתבי היד ומהצד השני טוענת חווה הופה, ביתה של אסתר הופה, מזכירתו של הסופר מקס ברוד, כי הארכיון הוא עיזבון משפחתי שאמה קיבלה בירושה ממקס ברוד.

על כן, מותר לה לדבריה, למכור את כתבי היד של קפקא וברוד לכל המרבה במחיר גם כשמדובר בספריה הלאומית של גרמניה, מדינה שרצחה בתקופה הנאצית את רוב קרובי משפחתו של ברוד (וככל הנראה גם את כל קרובי משפחתו של קפקא עצמו).

מעבר לדיון המשפטי הקשה הקשור לשאלות ירושה וזכויות יוצרים, נראה כי העובדה שכתבי היד הללו אולי לא יעברו לרשותו של העם היהודי הנה מקוממת ועומדת בוודאות בניגוד גמור לדעת היוצרים עצמם שבחייהם.

כך למשל העידה מרגוט כהן מזכירתו של הפילוסוף מרטין בובר שפגשה את מקס ברוד בערוב ימיו ושלדבריה אמר לה מפורשות כי בדעתו להעביר את הכתבים לרשותו של העם היהודי.

הגברת מציינת בתזכיר שמסרה לבית המשפט ברמת גן בנושא כי "משיחתי עם ברוד, היה לי ברור לגמרי שהוא החליט להפקיד את ארכיונו בספרייה הלאומית…אני זוכרת היטב כיצד דיברנו בינינו על כך שהבאת הארכיון של ברוד לספרייה תביא לכך ש'החברים מפראג ייפגשו (חבריו הקרובים של קפקא ואנשי חוגו שחלק מכתביהם כבר נמצאים בספריה הלאומית הם מקס ברוד,מרטין בובר, פליקס ולטש ושמואל הוגו ברגמן. א.ג.)".

הפקרת המורשת

מבחינה זו חוסר קיומו של חוק במדינת ישראל הקובע באופן מפורש כי יצירותיהם של יוצרים יהודיים בעלי משמעות עולמית ייקנו על ידי המדינה היא מבחינה רבה הפקרת המורשת התרבותית של עם ישראל. מורשת רוחנית זו למרות שיש לה מן הסתם קשר גם אל אנשים פרטיים היא אינה רק רכושם אלא יש לה קשר אל האומה ההיסטורית שמתוך רוחה צמחו היוצרים הגאוניים הללו.

למותר לציין כי יורשיהם הפיזיים של הנביאים ואנשי כנסת הגדולה לא יוכלו למשל לטעון על בעלות על התנ"ך או חלקים ממנו, אם יימצאו פעם בישראל באזור ירושלים שרידים של ספר התנ"ך הראשוני. כך גם לא יוכלו צאצאיו הרבים של דוד מלך ישראל לטעון לבעלות על כתרו אם זה יימצא בחפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד.

חוסר היכולת לטעון כך נובעת מההכרה כי לעם ישנם נכסים רוחניים שלמרות שהם נוצרו על ידי אדם פרטי הם מבטאים את העם כולו וראויים להיות ברשותו של העם. כך קרה למשל עם כתר ארם צובא ששרידי קהילת חאלב מסרו את נפשם כדי להעלותו לישראל. שרידי הקהילה ראו בעצמם שומרים של הכתר ולא בעלים עליו.

לצערנו אמת פשוטה זו, שבעבר היתה מקובלת על צאצאי רוב היוצרים החשובים שפעלו במאה ה20 בעם ישראל נשחקה עם השנים. כיום כל משפחה מנסה להפוך את קנייניו הרוחניים של כלל הציבור לקרדום לחפור בו.

מנגד נראה כי גם המדינה הפסיקה לנסות לשמר את מורשתה הרוחנית. כך למשל נמצא עזבונו של המשורר הגדול, שנחשב על ידי רבים לסוג של משורר לאומי, יהודה עמיחי באוניברסיטת ייל. העברת הכתבים לאוניברסיטה האמריקנית נבעה בשעתו מסירוב ישראלי לקנות את כל הארכיון ב200 אלף דולר (סכום נמוך בצורה חריגה לארכיון של משורר בסדר גדול של יהודה עמיחי).

מה קפקא היה אומר על זה? (ויקיפדיה)

לצערנו, כך גם עלול לקרות לכתבי קפקא אם מדינת ישראל לא תתעורר ותנסה למצוא מוצא ראוי מהפרשה שנידונה כעת בבית המשפט. בכל מקרה כרגע נראה כי כתבי היד ככל הנראה החשובים ביותר של שנכתבו בתחום הספרות על ידי יוצר יהודי במאה שעברה יעברו בניגוד לרצונו לגרמניה.

בהקשר זה ראוי לציין עוד חלק מעדותו של מרגוט כהן שכותבת לבית המשפט כי "ברוד לא העלה על דעתו שהארכיון שלו יהפוך לרכוש חומרי…לא היה מקובל על בני דורו ומעמדו לדרוש קבלת תשלום מהספרייה בעבור טיפול בארכיון והעמדתו לציבור של יוצר ציוני שמצא את מקומו בישראל וברח מציפורני הנאצים" והיא מסיימת כי לכן "בלתי מתקבל על הדעת שברוד יפקיד לאחר מותו את ארכיונו ועזבונ ו הספרותי בארכיון הלאומי הגרמני".

את הסאגה הזו ניתן לסכם בכך שהמציאות לפעמים יותר קפקאית מהמקור עצמו.

==

הכתבה הופיעה לראשונה ב"מקור ראשון".