ויצא: לבד עם הדיכאון – התשובה של יעקב אבינו לסיימון ביילס

שלילת יצחק את עשו הינה ברורה באמירתו ליעקב ש"הַקֹּל" (המיית בית המדרש, תפילתו ודיבורו) "קוֹל יַעֲקֹב" (ברוח, באמונה), אבל ["וְ]הַיָּדַיִם" (המעשה) "יְדֵי עֵשָׂו" (מלכתחילה מקולקל בקלקלתו). כלומר שה"צחק" כדבריך של עשו הינו לדעת יצחק במחשבתו היהודית, תחילתו בשלילה של מעשה, וסופו כמתנצל בתוצאת המעשה השלילי/הטראגי כמי שמתרחק מאחריות ומצדיק את תוצאת מעשיו ומורה שאינו אחראי למעשיו, ובצחק רועם ומתגלגל כמי שאומר בהצדקת עצמו "הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" כהתנצלות. יש משְׂחקים או עשיות שטובות ונכונות הן כעבודת צוות, כגון לימוד, או עבודת הקודש ובכל המיגוונים, אבל ש"נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (הוא גדול הדור). וכולם "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת" המעידים על יקרותן לבל יאבדו, "וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים" שעברו מדור לדור לבל ישתנו, ואלו פירושי "דִּבְרֵי [ה]חֲכָמִים" המעידים באמיתת 'הרועה האחד', השחקן היחיד, שאינו עושה טעויות, אלא מביא את דברי אלהים חיים שניתנו לָרועה האחד מפי הגבורה, שדברי החכמים המוֹסְרים את דברי הרועה הא