הרב יעקב פילבר

על פי המדרש עם ישראל במעמד הר סיני לא רצה לקבל את התורה, עד ש"הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית" וחייב אותם לקבל את התורה. מה קרה שפתאום הסכמנו?

החובה לכבד את הקשיש אינה מפני רחמנות אלא בגלל מעלתה של הזקנה, הערכה שיש לתת לניסיון שצבר המבוגר ברבות השנים, ולהכרת הטובה לתרומה שתרם לאנושות במהלך חייו.

הופעת הצרעת אצל החוטא דומה לעליית חום הגוף אצל החולה, המודיע שמשהו משובש בבריאותו ושעליו לטפל בעצמו לפני שמחלתו תתפתח והיא עלולה לסכן את חייו. לנגע הצרעת המופיע אצל החוטא, יש תפקיד של התראה לאדם המתריעה כי משהו משובש אצלו מבחינה מוסרית ועליו לקחת עצמו בידיים.

נדב ואביהוא היו מודל שונה של מנהיגים, שהאנוכיות והדאגה לקידום האישי שלהם היתה בראש מעיינם, גם במחיר רמיסת מי שעומד בדרכם. כשהסתכלו קדימה וראו את שני הזקנים ההולכים לפניהם היה ברור להם שהם פשוט מפריעים וחוסמים בפניהם את דרכם אל השררה, ולכן אצה להם הדרך להפטר מהם.

אם התורה הרחיקה אותנו כל כך מחמץ, עד שאסרה אותו עלינו לא רק באכילה אלא אפילו 'בבל יראה' וב'בל ימצא', ואם כך מדוע לא זו בלבד שלא אסרה עלינו את המצה אלא עוד הטילה עלינו חובה לאכול אותה, למרות שהיא המצרך הקרוב ביותר לחמץ? הרב פילבר מסביר על חשיבות המצה.

כלל גדול הורה הקב"ה למשה רבנו כיצד על מנהיג ישראלי לנהוג: כשיש חרון אף אפילו משמים על עם ישראל, אל לו למנהיג לעמוד לצד המחייבים ומקטרגים על ישראל, אפילו יהיה זה הקב"ה בכבודו ובעצמו, אלא חייב הוא לעמוד לצד ישראל וללמד עליהם זכות, כי זהו רצונו של מקום ב"ה.

גם מערכת משפטית המכילה את החוקים והדינים המושלמים ביותר, אינה עדיין הערובה הבטוחה להשלטת חיי הצדק בפועל בחיים, כי נוסף לחוקים ופסקי הדין ישנם מרכיבים נוספים שהם חיוניים להבטחה שהמשפט יהיה לא רק אמיתי וצודק אלא גם נכון ומועיל.

ליתרו חותנו של משה ולאברהם אבינו, לכאורה לשניהם היה מסלול חיים דומה, שניהם נולדו בסביבה אלילית ושניהם הכירו לבסוף את בורא העולם. למה אנחנו מעדיפים את אברהם על פני יתרו?

לא תפילות מבקש הקב"ה מישראל אלא מעשים שיש בהם מסירות נפש, ורק אחר שיכנסו ישראל לים הסוער יהפך הים ליבשה, כמו שעשה נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים ואחריו רבים מבני ישראל.

כאשר עמרם עמד וגירש את אשתו יוכבד, ראתה מרים בפירוק המשפחה היהודית סכנה לבאות והטילה את כל כובד משקלה להשיב את השלום בבית הוריה, ומהם לקחו דוגמא כל עם ישראל, והשיבו גם הם את נשותיהם.

גם אילו הייתה רוצה ההשגחה העליונה להשאיר את ישראל על אדמתם ולהענישם בארצם, היא לא הייתה יכולה לעשות זאת כי את חטא "שנאת החנם" אי אפשר לתקן בארץ.

כשנודע ליעקב שבנו יוסף חי היתה תגובתו הספונטנית: "אלך ואראנו בטרם אמות", אבל מיד לאחר מכן החלה לכרסם בתוכו חרדה, עד שהקב"ה היה צריך להרגיעו ולומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה".

אם נגזר על אבותינו לרדת למצרים, אז למה האחים אשמים במכירת יוסף? הרב יעקב פילבר מרחיב את השאלה גם מחוץ לפרשת השבוע אל היחס בין פעולת האדם לגזרת ה'.

מדי פעם אנו שומעים על צעיר או צעירה שגדלו בבית טוב בו ההורים אוהבים אותם ודואגים להם ושוהתחנכו במיטב מוסדות החינוך, אך לבסוף הם פורקים עול או סוטים מדרך ההורים. הרב יעקב פילבר לומד מפרשות השבוע על הגורמים שעלולים לדרדר את הילדים לדרך רעה.

הרב יעקב פילבר מזכיר כי מוסר העבודה של יעקב בבית לבן הוא חלק מחינוך התורה לנאמנות העובד לבעליו. אך מאידך שלא כמו לבן, מחייבת התורה את המעביד לדאוג לזכויות העובד.

האמירה לישראל "ואתם תחרישון" היתה אמירה חד פעמית, הממשיכה את הנסים שעשה ה' לישראל במצרים עד קריעת ים סוף. לאחר מכן מתקיים "ה' ילחם לכם", אבל במלחמות שמתנהלות בידי אדם.

במשך הזמן נחלש הזיכרון הלאומי שלנו, ולאחר שהתבססנו בארץ, ועליית רמת החיים של האזרחים, חלה התרופפות בקשר למקורות היהדות וכרסום בצדקת הדרך שלנו. והנחשלים שבנו מתכחשים לזכות שלנו על ארץ אבותינו. כדי לנצח אנו צריכים לשוב לעקרונות של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל.

מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל עם מלוא עמידתו האיתנה ואהבתו לארץ ישראל, היתה השקפתו ועמדתו, כי אין לקפח את זכויותיו הפרטיות של האזרח הערבי ולא לפגוע ברכושו או באמצעי הקיום שלו. הרב יעקב פילבר מזכיר כי בפרשת השבוע אברהם קונה את המערה למרות שארץ ישראל הייתה שייכת לו.

הדבר ברור כי לבדנו, בלי החילונים לא היינו מצליחים בהקמת המדינה. אבל לא בכל אנו יכולים להיות שותפים, וכשמגיעים לצביון של המדינה ולדרכה, כאן אנו אומרים לנערים: 'שבו לכם פה עם החמור', אנו משתפים פעולה אתכם בכל המפעלים, אולם אין פשרות בנוגע ל'מקום אשר אמר לו האלקים'.

קיימת סכנה שהמשתמש באמצעים פסולים, כמו 'תג מחיר', בשביל להשיג מטרה חיובית, לעורר את דעת הקהל או למנוע מעשה נפשע, גם אז אנו יודעים מהיכן האלימות ופריעת החוק מתחילים אך סופה מי ישורנה. הרב יעקב פילבר מצביע על שלושה מקרים של קנאות מהם מסתייגת התורה.