יחזקאל הנביא אומר (יח, כג): "החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' אלוקים הלוא בשובו מדרכיו וחיה" באמירה הזו אנו לומדים שעונשי השמים אינם עונשים של נקמה שבאו להכאיב לאדם, אלא עונשים חינוכיים שמטרתם להביא את האדם לתיקון המעוות.

ואם כך נשאלת השאלה מדוע מכל העונשים שעמדו בפניה בחרה ההשגחה העליונה בסוף תקופת הבית השני את עונש חורבן בית המקדש, חיסול הממלכה היהודית והגליית ישראל מארצו, כמו שאנו אומרים בתפילה: "מפני חטאנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו".

לכאורה יכלה ההשגחה העליונה להשאיר את ישראל על אדמתם ולהענישם בארצם בעונשים כמו רעב, דבר, חרב וכדומה – מדוע מכל העונשים נבחר דווקא עונש החורבן והגלות?

תשובה לשאלה זו משיב הראי"ה בספרו "עין איה" (ברכות פ"ט אות קיח) ושם הוא מסביר שההשגחה העליונה ענשה את האומה הישראלית בחורבן המרכז הלאומי (בית המקדש) וגלות ישראל מארצו, מפני שזהו העונש היחידי שעשוי לרפא את שבר עם ישראל – וכל כך למה?

חז"ל מסרו לנו שהחטא שגרם לחורבן הבית השני היה "שנאת חנם", החטא הזה הכה שורשים עמוקים והתפשט בכלל האומה עד שלא היתה דרך אחרת לעקור אותם אלא בפיזור האומה בגלות, בפירור כל המסגרות הישנות עד שהכלל ייהפך ליחידים, ואז יוכל כל יחיד ויחיד לתקן את עצמו בדרכיו ומעשיו, ואחר כך בקיבוץ גלויות לארץ יבנה מרכז חדש, מנפשות שהזדכו בכור הגלות.

כי כל זמן שהמסגרות הישנות ימשיכו לתפקד ימשיכו גם להתקיים כל החסרונות של מעשים, מידות והדעות הרעות שהיו בדור החורבן. לפי הסברו זה של הראי"ה צריך לראות את שנאת החנם כמחלה ממארת המתפשטת ועלולה להמיט אסון על האומה כולה.

בראייה כזו של המצב אפשר לומר כי בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי: "תן לי יבנה וחכמיה" לא היתה בקשה בדיעבד אלא הוא בקש זאת לכתחילה, כמו שמסכימים לנתח חלק ממאיר מהגוף כדי להציל את הגוף כולו.

לתקן את שנאת החינם

על הסברו זה של הראי"ה שעונש החורבן והגלות היה לתקן את חטא הציבור במצרף הגלות, אפשר להוסיף ולומר שההשגחה העליונה עשתה זאת מחוסר ברירה, שגם אילו הייתה רוצה להשאיר את ישראל על אדמתם ולהענישם בארצם, לא היתה יכולה לעשות זאת מפני הסיבה הבאה: החטא שבגללו חרב הבית היה "שנאת החנם".

את "השנאה" הזו תיאר הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, וכך כתב: אנשי בית שני "היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, עד שחרב הבית".

כשנדייק בדבריו של הנצי"ב נראה שהחשודים לא היו רשעים אלא היו יראי שמים ונהגו בחיי היום יום שלהם ביראת ה', אלא שזה לא היה כ"דעתם" של החושדים, ובגלל השוני הזה הרשו לעצמם לשנוא אותם מפני שכל קבוצה חשבה שהאמת היא רק אצלה וכל השאר תועים וחוטאים.

ועכשיו נתאר לעצמנו אם באווירה כזו היו כל המסגרות החברתיות נשארות על מקומם, והקב"ה היה מעניש את עם ישראל בארצו, ברעב או במגיפה וכדומה, האם העונש הזה היה מתקן את חטא השנאה? לא ולא! ההיפך הוא הנכון, העונשים הללו עוד היו מחמירים ומעמיקים את השנאה, שהרי כל קבוצה היתה מצביעה באצבע על חבירתה ואומרת: בגללכם באה עלינו הרעה הזאת, כך שהעונש לא רק שלא היה מתקן את חטא "שנאת החנם" אלא עוד היה מעצים אותו.

על כן לא היתה להשגחה העליונה הברירה אלא לפרק את כל הקבוצות הישנות, להגלות את ישראל מארצו, ואז יוכל העם להבנות מחדש. כמו שכתב הראי"ה: "ואחר כך בקיבוץ הגלויות לארץ יבנה מרכז חדש, מנפשות שהזדכו בכור הגלות".

וכאן הבן שואל: לכאורה מה הועילה הגלות אם גם היום אנו שרויים במחלוקות? ושתי תשובות: אולי השנאה של ימינו היא רחוקה מאותה שנאה שהיתה לפני החורבן. ושנית שאולי לזה התכוונו חז"ל באומרם שתתכן גאולה גם בלא תשובה כשיגיע עת מועד של "בעתה", והדבר מתאים לאמור בפרק ל"ו בספר יחזקאל": "וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" ורק אח"כ "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם . . . ונתתי לכם לב חדש" שההיטהרות תבוא אחר קיבוץ הגלויות, ואנו תפילה שכל זה יתקיים בנו במהרה בימינו.