פרשת קדושים: לעזור לזקנים לא רק בגלל רגשי רחמים - סרוגים

פרשת קדושים: לעזור לזקנים לא רק בגלל רגשי רחמים

החובה לכבד את הקשיש אינה מפני רחמנות אלא בגלל מעלתה של הזקנה, הערכה שיש לתת לניסיון שצבר המבוגר ברבות השנים, ולהכרת הטובה לתרומה שתרם לאנושות במהלך חייו.

author-image
פרשת קדושים: לעזור לזקנים לא רק בגלל רגשי רחמים
  אילוסטרציה פלאש90

אריכות תוחלת החיים שמתרחשת בתקופתנו החריפה עמה את מצוקת הזקנה, בצדק ניתן למדוד את ערכה של החברה גם לפי יחסה אל הזקנה.

בעוד החברה ההישגית והתועלתית רואה בזקנה נטל ומעמסה ואת חיי הזקן כמיותרים, הרי בחברה הערכית נחשבת הזקנה לנכס וברכה, בתרומה שהזקן תורם לחברה מהחכמה שנצטברה אצלו ומניסיון החיים שלו.

לאורך כל ההיסטוריה האנושית אנו מוצאים יחס מתנכר ואף מזלזל לאוכלוסיה הבוגרת, ויחס זה אינו פוסח גם על החברה המודרנית העכשווית, שאצלה נוספו סיבות נוספות כמו העצמאות הכלכלית של הצעיר, או היותו מעודכן יותר בחידושי המדע והמיומנות המקצועית, שכל אלו מביא אותו לתחושת עליונות והסתכלות על דור המבוגרים מלמעלה.

ואילו אצל עמנו אנו מוצאים הערכה והתחשבות בזקן כבר מימי אברהם אבינו, וכך מסביר המדרש את ניסיון "לך לך מארצך": "שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר, אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו" (ב"ר לט ז).

לא מתעלמים מההזדקנות

הערכת היהדות לדורותיה את הזקנה אינה מפני שהיא מתעלמת ממגבלות הזקן, אדרבא, את הכתוב (תהלים לב ו): "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא" דרשו במדרש (תנחומא מקץ י): "מהו 'לעת מצוא'? אמר רבי אבא: לעת מצוא הזיקנה. צריך אדם להתפלל על זקנתו שתהיינה עיניו רואות, ופיו אוכל ורגליו מהלכות שבזמן שאדם יזקין הכל מסתלק ממנו". ובגמרא (ערכין יט א) אמרו: "סבא בביתא פאחא (שבר) בביתא, סבתא בביתא סימא (מזל) בביתא".

ועוד אמרו (קנים פ"ג מט"ו): "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן", ומשום מגבלותיו של הזקן מבקש דוד המלך (תהלים עא ט): "אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כחי אל תעזבני". אלא שעל אף מגבלות הזקנה ראתה בה היהדות מעלה ויתרון, כבר התורה (דברים לב ז) אומרת לנו: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", ודוד המלך מעיד על עצמו (תהלים קיט ק): "מזקנים אתבונן", ואיוב (יב יב) מוסיף ואומר: "בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה".

ועד כדי כך העריכו חכמים את שיקול דעתם של הזקנים עד שאמרו (מגילה לא ב): "אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה – סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה". ואילו את הפגיעה בזקן ראתה התורה כקללה, ככתוב בתוכחה (דברים כח ג): "אשר לא ישא פני זקן", ובקינות (איכה ד טו) אמרו: "זקנים לא חננו", ואת הזלזול בזקן רואה הנביא כשפל מוסרי ככתוב (ישעיה ג ה): "ירהיבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".

זה שקנה חכמה

ועל כן ברצותה לתת לזקנה את מקומה הראוי מצווה אותנו התורה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", ואכן לפי פשוטו של מקרא השיבה הוא אדם הבא בימים, אבל האונקלוס בתרגומו מתרגם את השיבה לחכם יודע התורה: "מן קדם דסבר באוריתא תקום", ואילו את הזקן הוא מיחס לסבא המופלג בשנים, ולפי הגמרא (קידושין לב ב) הדבר להיפך, הזקן הוא החכם: "זה קנה חכמה", ואילו השיבה מתיחסת לישיש הבא בימים.

כך או כך רואים אנו שהתורה קושרת את הזיקנה לחכמה, ומסביר זאת ספר החינוך (עשה רנז): "וזה שהוציא החכם בלשון 'זקן' – הטעם מפני שבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו". ואפשר להוסיף הסבר נוסף מדוע הסמיכה התורה את הזקנה לחכמה,  כי באופן פשוט היה נראה לומר שהתורה מחייבת אותנו לדאוג למעמדו של הזקן מתוך רחמנות למצבו הגריאטרי, דאגה שיש בה יחס מעליב לזקן.

על כן קשרה התורה את ההתייחסות לזקן עם הכבוד לחכם, כדי להדגיש שהחובה לכבד את הקשיש אינה מפני רחמנות אלא בגלל מעלתה של הזקנה, הערכה שיש לתת לניסיון שצבר המבוגר ברבות השנים, ולהכרת הטובה לתרומה שתרם לאנושות במהלך חייו.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו