פרשת השבוע

התורה מקדימה את איסור השבת, לפני בניית המשכן, כדי להגיד ששלבי הכנת הקודש, הם עדיין לא הקודש עצמו. אל יחשוב אדם, שאם הוא פועל למען הקודש, שהוא כבר הגיע למדרגת השיא של הקודש. יש להפריד בין שלב הבנייה לבין השלב השלם, שבו הקודש כבר מופיע בעולם.

כשאנו מתבוננים בדברי התורה וכמו שפירשו אותם חז"ל אנו רואים שהתורה הציבה את המלאכה לא כדבר של בדיעבד אלא כמשימה של לכתחילה. קדושתה של העדה היא לא בלימוד התורה בלבד אלא בשילוב לימוד התורה ועבודת ה' שלהם עם המלאכה.

בפעם הראשונה שניתנו הלוחות, הם ניתנו בגילוי שכינה, בקולות וברקים ובפומביות מוחצנת. בפעם השנייה הם כבר ניתנו למשה לבדו. בעקבות פירושו של הרי"ד סולובייצ'יק על הפרשה.

פרשת כי תשא מתארת את אחד המקרים העגומים ביותר בתולדות עם ישראל, מעשה העגל. מקרה זו השפיע בצורה עמוקה וארוכה על המשך ההיסטוריה של עם ישראל ושל העולם כולו. ואיך כל זה קשור להסכמי השלום בינינו לבין הפלסטינים?

אמרו חכמים שהפרה האדומה היא חוק מאת ה', והוא בלתי ניתן להבנה. במאמר זה ננסה להתמודד עם הסוד הזה.

כלל גדול הורה הקב"ה למשה רבנו כיצד על מנהיג ישראלי לנהוג: כשיש חרון אף אפילו משמים על עם ישראל, אל לו למנהיג לעמוד לצד המחייבים ומקטרגים על ישראל, אפילו יהיה זה הקב"ה בכבודו ובעצמו, אלא חייב הוא לעמוד לצד ישראל וללמד עליהם זכות, כי זהו רצונו של מקום ב"ה.

אם הארון אכן מסמל את התורה שיש לה נגישות לכולם, וכל אחד יכול לטלה? מדוע שמו אותו במקום שלאף אחד כמעט אין גישה אליו?

במבט ראשון נראה כאילו אין סדר למצוות הכתובות בפרשת משפטים, ושומדובר ברשימה מבולבלת של נושאים בעלי כותרת אחת: איך לא להזיק לאדם אחר. אלא שמבט מעמיק יותר בדינים המופיעים בפרשה מגלה לנו את הסדר הנכון אותו מכתיבה התורה ויש עבירות שהן חמורות יותר מרצח.

פעמיים הדגישה התורה את החובה לעזור למי שנמצא במצוקה ולהשתתף עמו בהצלת רכושו. יסוד חשוב של חסד כרוך בפסוקים אלו, ואדם נמצא למד שלא רק לאחיו הוא מצווה לעזור אלא גם לשונאו .

פרשת משפטים פורשת בפנינו את הדרישה החשובה ביותר לאחר מתן תורה – הקמת חברה מוסרית וצודקת, חברה אשר לא תאפשר לעיוותם מוסריים להתקיים במסגרת החוק היבש.

גם מערכת משפטית המכילה את החוקים והדינים המושלמים ביותר, אינה עדיין הערובה הבטוחה להשלטת חיי הצדק בפועל בחיים, כי נוסף לחוקים ופסקי הדין ישנם מרכיבים נוספים שהם חיוניים להבטחה שהמשפט יהיה לא רק אמיתי וצודק אלא גם נכון ומועיל.

ליתרו חותנו של משה ולאברהם אבינו, לכאורה לשניהם היה מסלול חיים דומה, שניהם נולדו בסביבה אלילית ושניהם הכירו לבסוף את בורא העולם. למה אנחנו מעדיפים את אברהם על פני יתרו?

מי שרוצה לעלות בהר, מסביר הקוצקער, יזהר מלנגוע רק בקצהו, דהיינו באופן חלקי. אסור בעבודת השם להסתפק במקצת. אדם חייב ללכת את כל הדרך ולא להסתפק בחלק ממנה.

תפקידם של הרבנים הראשיים לישראל חייב להיות הכתובת לכל בעיה תורנית והלכתית, וזה הקריטריון העיקרי שצריך לעמוד לבחירתו, האם רבנים ימצאו בו כתובת הלכתית. מי שמחפש את המועמד שיעשה תיקונים במערכת הדתית, צריך להריץ אותו למשרד הדתות ולא לרבנות הראשית.

לא תפילות מבקש הקב"ה מישראל אלא מעשים שיש בהם מסירות נפש, ורק אחר שיכנסו ישראל לים הסוער יהפך הים ליבשה, כמו שעשה נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון לים ואחריו רבים מבני ישראל.

עם ישראל אינו משועבד לטבע ולא מקובע ל"מה שיש", אלא יש לו היכולת גם לשנות את המציאות. עם ישראל הוא הראשון שלוקח את גורלו בידו, הוא הראשון שלא נכנע לתכתיבים. החירות האמיתית היא כשיש לך בחירה ואתה משתמש בה כדי לשנות את מצבך, למצב טוב יותר.

האם כאשר הדברים לא הולכים לפי התכניות, מוותרים על הכל ? או נאחזים במעט שנשאר? כמו בפרשות השבוע גם בזויות סובר חיים גלבוע, כי עדיף להשיג מעט ואחר כך להוסיף מאשר לא לקבל כלום.

אם מה שיש לנו להקרין לגויים הוא שאנחנו כאן בגלל סיבות בטחוניות, אנו צפויים לכשלון הסברתי מתמשך. אם רוצים להצליח בויכוח מול אומות העולם, חייבים להשתמש בסיבות דתיות. כאשר יבוא ראש ממשלה ויקריא פרקים מן התנ"ך המבטיחים את השליטה בארץ ישראל לעם ישראל, הגויים ישתכנעו.

כאשר עמרם עמד וגירש את אשתו יוכבד, ראתה מרים בפירוק המשפחה היהודית סכנה לבאות והטילה את כל כובד משקלה להשיב את השלום בבית הוריה, ומהם לקחו דוגמא כל עם ישראל, והשיבו גם הם את נשותיהם.

פרשת ויגש מביאה לשיא את העימות בין שבין יוסף ויהודה. שתי הגישות, הכלכלית אוניברסלית מצד אחד לעומת התורנית לאומית מצד שני מתבררות היטב. בסופו של דבר יודה גם יוסף כי גישתו של יהודה היא הנכונה. כשיהודה בראש יש מלכות, כשיוסף בראש ישנה התפרקות כללית של האומה.