הראלה ישי

אפשר לבחור ב"קשר מצרי", בו המטרה המשותפת חיברה בינינו, אך זהו קשר מסוכן מאוד. ואפשר לבחור ב"קשר ישראלי", הנובע מעצם היותנו נשמה אחת שבסך הכל התפצלה לגופים נפרדים

עלינו לראות כיצד בן/בת הזוג נולד כל שניה מחדש. כך לא נישחק, לא נפסיק להתרגש, האהבה תתעצם ותכסה את כל הפשעים, האמון בטוב ובכוונות הטהורות יגדל, וכך נפרח ביחד

אנו משקיעים המון זמן ואנרגיה סביב הניקיונות, ומדוע? מפני שאנו מבינים שבשביל בית נקי ומסודר חייבים להשקיע בניקיון לפני כן, אי אפשר לשבת רגל על רגל ולצפות שהכל יסתדר מאליו

עלינו להקדים תרופה למכה, לשנות פאזה, אם נבין ונאמין שכשאני עושה משהו בשביל אשתי/בעלי אני קודם כל עוזר לעצמי, הרי שממילא לא נצטרך לקבל כל מיני תמריצים חיצוניים כאלה ואחרים מכל מיני גורמים, מבפנים נתמלא בחשק ובמרץ לפעול ולעשות, להיטיב ולפנק

כאשר אנו מדברים עם בן/בת הזוג עלינו לדאוג להיות כנים ושקופים, בלי מסכות ופוזות. להגיד בכבוד ובהערכה את מה שיש לנו על הלב, שפינו וליבנו יהיו שווים. כך נוכל לחסוך אי-הבנות, פערים ותסכולים מיותרים. רק כך נוכל להעביר את המסר הנכון אותו אנו מבקשים להעביר ולשדר

במקום לנסות לשנות את בן/בת הזוג תוך כדי שאנחנו סוחטים את עצבינו בהמתנה, עלינו לסגל לעצמנו ביטחון פנימי ולהירגע. לא מדובר בבריחה מהמציאות, אלא בסה"כ לא לבזבז אנרגיה מיותרת

שגרת היום-יום משכיחה מאיתנו את המטרות שהצבנו לעצמנו בתחילת חיי הנישואין והזוגיות, הקשיים והאתגרים הרבים עלולים לגרום לנו להרים ידיים ולהודיע בפסקנות: "אין מה לעשות! זה מה שהוא/היא"

דרכו של אדם להימשך אל ההיפך מטבעו, לכן דווקא יצחק שגדל אצל אברהם והתקדש כ"עולה תמימה" נמשך לטבעו הפעלתני של עשו, בעוד שרבקה, שכל חייה גדלה בין לבן ובתואל הרמאים, התחברה יותר אל התמימות של יעקב

לכל יעד בחיים יש שתי דרכים. יש דרך שנראית קצרה, אך היא מלאה במהמורות וקשיים, בעיות ופיתולים, ובסופו של דבר היא מתארכת עוד ועוד. אך מצד שני ישנה דרך נוספת, אולי קצת יותר ארוכה אבל בטוחה ונינוחה שדרכה נגיע בקלות אל היעד

זוגיות טרייה מאופיינת באין סוף רגעי שיא. אורות וזיקוקים מאירים את הדרך בשלל צבעים מרהיבים והסרטים הרבים שראינו גורמים לנו לדמיין שאלו הם החיים. אך עם הזמן האורות מתעמעמים, השגרה תוספת את מקומה, הדרך מתפתלת, ואז מה?

"תראו אותם, הם פשוט כמו זוג יונים", משפט כל-כך מוכר, אך מה עומד מאחוריו? בפרשתנו "נח", אנו פוגשים שני מודלים של זוגיות – העורב והיונה

כל עוד יש עם מי לדבר, הצד השני מוכן לשמוע, יש סיכוי שדברינו יחלחלו ויפעלו את פעולתם, אך כאשר אנו נתקלים בקיר אטום ששום דבר לא מצליח לחדור, הסיכויים שנצליח לעזור לו לראות את הדברים אחרת ולהשתנות קלושים

בחיי הנישואין אנו עלולים להתבלבל ולחשוב שכל זה גדול עלינו, גם אם ננסה להתחזק בכל נקודה בנפרד, לא נעמוד בלחץ ונקרוס. אבל אם נזכור להתחבר אל אותה נקודה עמוקה שממנה הכל יוצא – האהבה, ממילא נזרים אנרגיות חדשות לכל העברים

מוטלת עלינו גם האחריות לאפשר לבן הזוג לפתח את הכנות מצידו. אם בכל פעם שבן/בת הזוג יודה בטעות שעשה מצידו אנו "נרקוד על דמו", בפעם הבאה הוא יבחר אחרת, הוא ירגיש שעליו להילחם על מקומו

לאחר שעוברים עלינו דברים קשים, סכסוכים ומריבות, אנו יכולים בקלות להישאב אל הקושי והכאב, אל המועקה והצער. אך באותה מידה אנו יכולים לבחור להתנהל בצורה אחרת, גם כשאנחנו בתוך המשבר אנחנו יכולים להוציא ממנו כלים

כאשר ישנה מריבה בין בני הזוג, במקום לקחת צעד לאחור ולחכות שהכל יגמר, אפשר לקחת את האחריות לידיים, דווקא אז להרעיף אהבה וחיבה, עזרה ונתינה

מבין שיש דברים שלא נמצאים תחת שליטתו, ולכן הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות הוא להרפות. גם אנחנו חייבים ללמוד להרפות. במקום לנסות לשנות את בן/בת הזוג תוך כדי שאנחנו סוחטים את עצבינו בהמתנה, עלינו לסגל לעצמנו ביטחון פנימי ולהירגע

כשאוהבים באמת אוהבים גם כשלא אוהבים. נכון שכרגע היחסים בינכם קצת במתח, נכון שאת/ה חושב שהגיע הזמן לעשות לזה סוף, השאלה החשובה ביותר היא מה עומד במרכז – רצון אמיתי לשפר את חייכם המשותפים או צורך רדוד בליטוף האגו?!

יש דרך קצרה שהיא ארוכה ויש דרך ארוכה שהיא קצרה, כמובן שעדיף להתאמץ ולהשקיע בהליכה משותפת לאורך זמן מאשר להתנהל על מי מנוחות ולסמוך על כל מיני פטנטים ובסוף לגלות שרק הפכנו את הדרך לקשה הרבה יותר

הגט הופך להיות אחד משומרי יציבות הבית והתא המשפחתי, לא השימוש בו, אלא עצם האפשרות להשתמש בו. אם נטעה לחשוב שאנחנו חיים בסיטואציה כפויה רק בגלל שפעם, כשהיינו טיפשים וצעירים, קיבלנו החלטה שתקעה לנו את החיים, המוטיבציה לתקן את מה שטעון שיפור תהיה בהתאם