שילה: אסור לסמוך על בנט בעיניים עצומות

ביום רביעי בעוד שבוע תכונס ועידת הבית היהודי, כשעל סדר יומה אישור החוקה שכתבה ועדה בראשות הרב ד"ר דניאל טרופר. החוקה החדשה, שמעניקה ליו"ר המפלגה סמכויות גורפות, אמורה לכאורה להעצים את כוחו של בנט, אך עלולה גם להביא לתוצאה הפוכה: אישורה עלול לפעול כבומרנג, ליצור התמרמרות מוצדקת ולזרוע את זרעי המרידה והפילוג שיצמחו מאוחר יותר. התבוננות בסעיפים מרכזיים בחוקה, ולא פחות מכך בתהליכי גיבושה ובאופן שהיא אמורה להיות מאושרת בהצבעה, מותירים טעם חמצמץ של כוחנות, שתלטנות וחוסר הגינות.

בין שאר כישוריו ומעלותיו כאדם וכפוליטיקאי, בנט הוא איש שיווק ויחסי ציבור מעולה – תכונה חשובה לפוליטיקאי שמסייעת לו להעביר מסרים, לזכות בתמיכה ולתפקד כמשאבת מנדטים. כאיש שיווק של מסרים המוקף בסוללה מובחרת של יועצים אסטרטגיים, דוברים ויחצ"נים, בנט מצליח בין השאר להעצים את הצלחותיו גם כאשר הן מינוריות לחלוטין, כמו למשל בבחירות המוניציפאליות, ולטשטש את החומרה של כשלונותיו – כמו למשל בבחירות לרבנות הראשית.

אנשיו ותומכיו של בנט מבקשים לייחס לו ולחבורתו הקרובה את מלוא הזכות על ההצלחה של הבית היהודי בבחירות האחרונות לכנסת, אבל התמונה האמיתית קצת יותר מורכבת. את ההצלחה הולידו שלושה גורמים עיקריים: הפריימריז בבית היהודי ותוצאותיהם, הרשימה המשותפת עם האיחוד הלאומי, ולבסוף – קמפיין הבחירות האישי והמוצלח של בנט.

כל מי שמדבר היום על איפה הייתה הציונות הדתית ללא בנט, צריך לחשוב מאידך גיסא איפה היה בנט ללא הציונות הדתית. אם בנט ואיילת שקד היו מממשים את תכניתם המקורית ורצים במפלגת 'הישראלים' שלהם, ספק אם הם היו עוברים את אחוז החסימה.

זוכרים את בנט מדבר על כך שיש לו את רשימת המועמדים הכי קרבית? למי הוא התכוון מלבד לעצמו? לא למוטי יוגב – אלוף משנה ומח"ט לשעבר שבין השאר פיקד על יחידת מגלן, שבה שירת בנט כמפקד פלוגה? לא ליוני שטבון – רב סרן בגולני ובעל צל"ש הרמטכ"ל ממלחמת לבנון השנייה? האם לשניים הללו, שבנט תמך בהם בפריימריז אך כעת מבקשים בסביבתו להיפטר מהם בגלל חרד"לות יתר, אין חלק בהישג האלקטוראלי של המפלגה?

מצדדי החוקה החדשה מניחים שכל הצלחתה של המפלגה תלויה רק בבנט. אם רק ניתן בו אמון עיוור בו ונפקיד את כל ההחלטות החשובות בידיו, הוא יוליכנו להנהגת המדינה וראשות הממשלה. עם כל הכבוד, מדובר באשליה. גם אם הבית היהודי תהיה המפלגה הגדולה מכולן – וזה לא יקרה בעתיד הנראה לעין – עדיין קשה מאוד עד בלתי אפשרי לראות אותה מקימה קואליציה תחת הנהגתה. בינתיים הכוונה לאשר את החוקה כדי להעצים את היו"ר מחבלת בשני הגורמים האחרים שהניבו את ההצלחה – האיחוד והפריימריז.

בכל הנוגע לאחדות בתוך הציונות הדתית, בנט ואנשיו מתעלמים לחלוטין מאנשי תקומה, או כמו שאומרים החבר'ה – לא שמים עליהם קצוץ.

על פי ההסכם שנחתם בין שתי המפלגות ועל פי מה שהובטח לציבור, כבר מזמן היה אמור להיפתח מו"מ על איחוד מלא של השתיים למפלגה אחת. אבל כאשר בנט ואנשיו מעבירים חוקה בלי להיוועץ באורי אריאל וחבריו, המשמעות ברורה: הם לא מתכוונים להגיע איתם להסכם איחוד. ואכן, מכל מה שפורסם לאחרונה עולה שבנט מתכוון להציע לאנשי 'תקומה' לפרק את מפלגתם, להצטרף לבית היהודי ולהתמודד בפריימריז. ייתכן שלמישהו מהם, למשל אורי אריאל שכבר מזמן הכריז שלעולם לא ירוץ בפריימריז, הוא יציע שריון. כלומר, אנשי תקומה יצטרכו גם לזנוח את התנגדותם העקרונית לפריימריז וגם לחכות שבנט יואיל בחסדו לקצר את תקופת ההכשרה שלהם כדי שיהיו זכאים בכלל להתמודד. אחר כך ייאלצו להתמודד על תמיכת מתפקדי הבית היהודי מבלי שהייתה להם אפשרות הוגנת לפקוד אנשים מטעמם. על אריאל וחבריו אין סיבה לרחם, הם נרדמו בשמירה והביאו את עצמם לעמדת חולשה פוליטית, וגם כעת הם לא מייצגים היטב את תומכיהם ולא ממש דופקים על השולחן. אבל את המחיר על דחיקתם לפינה עלולה לשלם הציונות הדתית כולה.

הבעיה הכי קשה בחוקה החדשה היא ביטול הכוח המאזן של הסיעה והמרכז מול היו"ר. כך למשל, בעת הסכם מדיני ועקירת יישובים, כל הסמכות נתונה בידי היו"ר ורק הוא יכול להוביל החלטה על פרישה מהקואליציה. אם הוא יחליט להידבק לכיסא, החוקה לא מספקת דרך מעשית להפריד אותו ממנו. עוצמה כזאת בידי אדם אחד מזמינה גם סחטנות, שעלולה להיות מופעלת כלפיו מצד גורמים שכבר ראינו את פעולתם – הפרקליטות למשל. אתם לא מאמינים שבנט יישאר בממשלה שעוקרת יישובים? גם לא הייתם מאמינים שהוא יישאר בממשלה שמשחררת מחבלים רוצחים רק בתמורה לזכות לשאת ולתת עם אבו-מאזן. אנו רואים בליכוד כיצד הכוח המאזן של המרכז מונע מנתניהו להפוך את נאום בר אילן לפרוגרמה הרשמית של מפלגתו.

אל תאמין בעצמך עד יום מותך, לימד אותנו הלל בפרקי אבות. וכך גם לגבי יו"ר מפלגתך – תעריך אותו, תאהב אותו, חזק את ידיו, אבל אל תסמוך עליו בעיניים עצומות.