הפסוק "עֹמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם… ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו" (תהלים קכ"ב, ב-ג) קיבל בשנות קיומה של מדינת ישראל משמעות גיאופוליטית הקשורה להיסטוריה של מדינת ישראל: ירושלים החצויה עד מלחמת ששת הימים, וירושלים השלמה לאחר המלחמה הזו.

לפסוק זה יוחסו משמעויות שונות: ר' יהושע בן לוי דורש אותו במשמעות הלכתית – "עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי, חגיגה פ"ג, ה"ו, וראו שם פני משה: "שיהיו נאמנים על הטהרות"). ר' יוחנן מסביר חיבור זה במשמעות רוחנית – כחיבורה של ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה (בבלי, תענית ה, ע"א). דרשנים רבים ייחסו למימרא של ר' יהושע בן לוי משמעות חברתית – כפשט הפסוק. נראה לי שעיון במזמור מאמת את ההסבר החברתי של פסוק זה, וזהו ייחודה של ירושלים.

הגמרא במסכת בבא קמא (דף פב) מציינת: "עשרה דברים נאמרו בירושלים", וביניהם: אין עושין בה זיזין וגזוסטראות, אין עושין בה אשפתות, אין עושין בה כבשונות, אין מגדלין בה תרנגולים ועוד. תקנות אלו הן תקנות מוניציפליות, ובלשון ימינו – חוקי עזר עירוניים. ואכן כך! תקנות אלו קשורות לקדושתה המיוחדת של ירושלים, לעולי הרגל הבאים לירושלים בהמוניהם, ולנויה של העיר.

דווקא בעיר הקודש מקלים?

בין עשרת הדברים שאינם חלים בירושלים ישנה קבוצה נוספת, מפתיעה: לא חלים בה דיני הטומאה של צרעת הבתים, לא תקפים בה דיני עגלה ערופה, וגם אם חלילה יתקיימו בה הקריטריונים של עיר הנידחת – לא יבוצע בה ההליך של עיר הנידחת. והרי לכאורה דווקא בעיר הקודש יש להחמיר בנושאים אלו, ולא להקל, ומדוע לא תקפים בה הדינים הללו?

הנימוק המופיע בגמרא והמשותף לקבוצת נושאים זו היא העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לדעת תנא קמא (יומא יב, ע"א). בשלושת המקרים – צרעת הבית, עגלה ערופה ועיר הנידחת – אחד הקריטריונים הוא הבעלות. בצרעת הבית נאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם" (ויקרא י"ד, לד), וירושלים אינה אחוזתו של אף אדם, וכן בשאר. כיוון שירושלים לא נתחלקה לשבטים הרי לא ניתן לממש בה בעלות, ולכך דינים אלו אינם תקפים בה.

ויש לעיין בהלכה ולברר: מהי המשמעות הרעיונית של העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים? בפשטות, המשמעות היא שירושלים היא נחלתם של כלל ישראל, ולכן הראשון מבין עשרת הדברים המנויים בברייתא הוא הדין "שאין הבית חלוט בה". ברם, נראה שיש לכך משמעות נוספת.

ירושלים של כולם

בחינת דין זה מורה על שני מרכיבים:

א. מבחינה קניינית: ירושלים אינה קניינו של שבט אחד, ומובן שאין היא קניינו ורכושו של אדם פרטי. זהו המקור לדברי הגמרא במסכת יומא (שם): "אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן".

ב. מבחינה רעיונית: עם ישראל מורכב משנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם ישנו אופי ייחודי משלו, כפי שהתורה מתארת בברכות יעקב לבניו ובברכות משה לשבטים. העובדה שירושלים לא נתחלקה לשבטים מקנה לה ממד של אחדות. אחדות זו אינה מתוך שלילת השונה אלא להפך, מתוך קבלת השונה, המובילה ליצירת שלמות, כעין החושן המורכב משנים עשר גוונים שונים, כנגד שבטי ישראל.

נראה ששתי בחינות אלו שבירושלים, הקניינית והרעיונית, יש בהן לעשות את כל ישראל חברים, וכל שבט וכל יחיד יכולים להביא בה לידי ביטוי את אופיים הייחודי.

לאור הדברים דלעיל נמצא שהאמירה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" עדיין אקטואלית בחיזוק החיבור, הן הגיאוגרפי והן החברתי. בתקופתנו שומה עלינו להדגיש במיוחד את הפן החברתי – שירושלים לא נתחלקה לשבטים, ויש להתעלות מעל שיקולים כיתתיים האומרים ירושלים שלי, כשכוונתם 'שלי ולא של האחר'. בכוחה של ירושלים לעשות את כולם לחברים על ידי יישום סיומו של המזמור: "יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית יי א-להינו אבקשה טוב לך" (קכב, ח-ט).

==

הרב פרופ' יצחק קראוס הוא נשיא מכללת הרצוג.