הדבר הטרגי במחאת יוצאי אתיופיה הם לא חסימות הכבישים ולא רק מותו של סלומון טקה ז"ל- אלא התחושה של קהילה שלמה שחשה ניכור. חשה שאינה חלק מהמדינה אליה נכספו.

האלימות הקשה שאנו חווים היא רעה, קשה וכואבת. היא מפחידה ומערערת את תחושת הביטחון. אין אני נכנס לפרטי החקירה אם הם צודקים שהיה כאן רצח או לא. אלא שיש כאן ציבור שחש שהגיע לו "עד כאן". ציבור שמרגיש שהאצבע קלה על ההדק כלפיו, שכאשר צעירים מהקהילה נהרגים בהתקלות עם המשטרה היא מטייחת, כך במקרה הנוכחי, שמצטרף למקרים של יוסף סלמסה ויהודה ביאדגה זכרם לברכה.

וכשאין מוות, ישנה אלימות ומעצרי שווא, וגזענות בקרב חלקים בחברה. עם הדברים הללו הם מסתובבים בלבם.

תשמעו את הזעקות. תקשיבו לכאב. בהתעלם מהסיפור של מה היה באירוע הספציפי- עד לתום חקירה מעמיקה. אני גם לא שולל שיש טרמפיסטים שמנסים לקצור רווח פוליטי. אך יש כאן ציבור שהוא בשר מבשרה של מדינת ישראל ועם ישראל, בין המפגינים יש בוגרי סיירות מובחרות ששכבו במארבים, בגשם, בשביל לשמור על המדינה הזאת והם הגיעו לשוקת שבורה. הם ואחרים (כי לכל אזרח מגיעים זכויות- ותחושה שהוא אזרח שווה במדינה, גם אלו שלא שכבו בבוץ).

גם בנושא חסימות הכבישים (להוציא שריפת רכבים ואלימות קשה) כן או לא, ישנה צביעות. מי שחסימת כבישים מעוררת בו חלחלה, אך חושב שההנהגה של מועצת יש"ע נכשלה כשלא פרצה בכפר מימון במחאה נגד ההתנתקות- צריך לשאול את עצמו מתי זה כן ומתי לא. מה הפרמטר.

הקריאות להפגין ריבונות הן נכונות, אזרחים תמימים ברחוב לא צריכים לשלם את המחיר, גם לא לאחר להוציא את הילד מהגן. המשטרה גם היא מתמודדת תמיד מול אירועי קיצון, כשרוב האזרחים משאירים אותם להיאבק מול האלימות ברחוב ובכבישים. לכן יש כאן התנגשות חזיתית שהיא רעה לחברה, רעה לנו כמדינה ומצריכה חשבון נפש.

תשאלו את עצמכם, איך, איך חלק גדול חש שאין לו מה להפסיד? שלא סופרים אותו. שנמאס לו להיתפס כנחמד. שאם הוא לא ישבור את הכלים מציאות חייו לא תשתנה? איך זה שיש יותר מידי התנגשויות עם המשטרה שמסתיימות במוות. ואיך זה קרה לנו כחברה?

 

 

 

 

.