אחת לכמה זמן הכותרת הראשית בחדשות מבשרת על שביתה.

שביתת המורים הקבועה לפני תחילת ספטמבר, שביתת הרופאים הלא מתוגמלים, עובדי הרכבת, לאחרונה עובדי הנמל והרשימה עוד נמשכת.

אפשר להבין. שביתה היא אחלה נשק. שמישהו שובת, הוא לא מבצע את תפקידיו וכך מורגש חסרונו הגדול במשק. בדרך כלל הוא מקבל את מה שהוא שבת עבורו. העיקר שיחזור לתפקוד מלא.

ומה איתנו, האימהות?

למה אנחנו לא יכולות לשבות?

למה אנחנו לא יכולות לומר :"לא משחקים, שוברים את הכלים" כדי להשיג משהו?

אני לא מבקשת שביתה לא מוגבלת. תנו לי יום אחד לשבות. אחד, רק אחד.

זהו מספיק זמן כדי לקבל קצת הערכה לתפקידי כאם  במשק הבית.

הרי מספיק שרק ביום אחד לא אתפקד כהרגלי, ומפעל ההזנה בבית יקרוס. בעקבות העדר בישול מזין, הילדים יאכלו ג'אנק כל היום ותכאב להם הבטן. אך לצערם, גם מערך הבריאות בבית ישבות, לכן לא יהיה להם למי להתלונן.

אפילו אם אשבות רק יום אחד, אגף ההיגיינה בבית ילקה בחסר. לא יהיה מי שיכריח את הילדים להתקלח או לצחצח שיניים. כך גם אגף התברואה, כאשר הפחי זבל יעלו על גדותיהם והבלאגן ישרור בכל מקום.

מערך ההסעות ישבות, כך שהילדים לא יוכלו להגיע לחוג או לקפוץ לחברים. המכבסה תהיה בעיצומים כך שהם יישארו ללא בגדים נקיים, וכמובן גם אגף תרבות. כך שלא יסופקו פתרונות יצירתיים לטענה הרווחת "אימא, משעמם לי…".

אין ספק, אם אנקוט בצעד שכזה, זה יגרום לזעזוע עז ולמשבר.

אולי אז יבינו שהאימא בבית היא זו שמנקה ומסדרת, ולא גמדים קטנים נעלמים, שמגיעים ומחוללים קסמים, כמו הדעה הרווחת בציבור.

השאלה אם זה ישנה משהו. אם למישהו פתאום תהיה התגלות והוא יחליט כי אנחנו זכאיות לתגמול או להערכה כלשהו.

כנראה שלא.

וגם אם נחולל מין מיני שביתה שכזו, המצפון שלנו, שעובד באופן מוגבר אצלנו האימהות, יחסל אותה מהר מאוד, עוד לפני שלבי המשא ומתן עם הגורמים הרלוונטים.