ביקורת סרטים: הפרפר • סיפור בריחה שמצליח לברוח מהקיטש
שני אסירים מתכננים בריחה בלתי אפשרית ממקום שנראה קצת כמו גן עדן, אך הוא לגמרי גיהנום. סרט אקשן מתח דרמטי שמספר סיפור אמתי ועושה את זה קצת צפוי ורגיל, אבל טוב. טוב מאד
ביקורת סרטים: הפרפר
יש איזה קונפליקט מובנה בסרט שגיבוריו אסירים. כי אסירים, בדרך כלל, הם אסירים כי הם עשו עבירה כזו או אחרת. זה לא אומר שאין להם יכולת תיקון או שנגזר עליהם לסבול כל חייהם ובטח שזה לא אומר שהם לא בני אדם שראויים לכבוד ולרגישות. אך זה בהחלט אומר שיש להם עונש שהם צריכים לרצות. קוראים לעונש הזה מאסר.
כשגיבורי הסרט האסירים הם דמויות שמעוררת בנו הזדהות אנחנו במין מלכוד שכזה- אנחנו רוצים שהם יצליחו לברוח, למשל, אך לא באמת רוצים שאסירים יצליחו לברוח, בחיים האמתיים.
הפרפר
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
כדי להקל עלינו להתחבר לגיבורים האסירים, קל יותר לצייר את הסוהרים כאכזריים. אכזריים ואטומים אפילו יותר מהאסירים עצמם. ואז יש שחור ולבן, טוב ורע, שמאד נוח לנו. ואנחנו, כמובן, רוצים בטובתם של הטובים. זה מה שקורה לנו כאן. משהו בסדיזם של מנהל הכלא ושל הסוהרים ובכלל, משהו בעמדת השלטון השחצנית הצרפתית מעורר אנטיגוניזם ואנחנו, בדיוק כמו גיבורי הסרט, רוצים לברוח מכל זה.
אנרי שרייר (צ'ארלי הונאם) המכונה 'הפרפר' (הפפיון בצרפתית) על שם קעקוע הפרפר שיש לו בחזה, הוא עבריין המחובר למאפיה הצרפתית.
בשנת 1931 הוא נתפס בעקבות הפללה, מואשם ברצח ונשלח למאסר באי גינאה שנמצא בידי צרפת. כבר בדרך לשם הוא פוגש את לואיס דגה (רמי מאלק).
לואיס מרצה עונש על עבריינות פיננסית וכולם יודעים שיש לו הרבה כסף. אנרי מציע לו שמירה בתמורה לכסף. השניים נהיים חברים ומתכננים בריחה בלתי אפשרית. הם נהדפים אחורה שוב ושוב, נזרקים לבידוד, ובשלב מסוים נשלחים לאי השדים שממנו איש לא מצליח לברוח.
הסרט מבוסס על סיפור אמתי. אנרי שרייר בעצמו כתב ספר על קורותיו בשנות המאסר המזעזעות ועל ניסיונות הבריחה והבריחה עצמה.
ב1973 הוליווד עשתה לספר עיבוד קולנועי מוצלח וכעת, עושה לו שוב. לא ראיתי את המקור ולא קראתי את הספר. כן קראתי מביני דבר שטענו שאין הצדקה לסרט הנוכחי משום שאינו מוסיף על קודמו כלום.
אז אולי מי שנחשף לסרט הראשון יתאכזב מעט מהנוכחי. אך במידה שלא צפיתם בקודם (וכנראה שלא צפיתם) אני מאמין שתיהנו בכיף מהגרסה הנוכחית.
אתם תיהנו כי למרות שאין בעלילה פיתולים מפתיעים או משהו שלא צפינו בו כבר, הסרט פשוט עשוי טוב. הוא בנוי נכון, יש בו צילומים יפהפיים, יש בו רגעים קולנועיים חזקים והוא בעיקר מספר סיפור חזק וישר שיש בו התחלה אמצע וסוף.
ולמרות הדרמה שגלומה בו, הוא לא דרמטי מדי. וזה חשוב. הכל מרגיש בטעם נכון ומדויק בלי להיסחף, כפי שלעתים הוליווד יודעת לעשות, לדרמות מיותרות ופרצי רגש מוגזמים שאינם מתאימים לסיטואציה. בעיניי, גם השחקנים עושים עבודה לא רעה בכלל. בעיקר הונאם ומאלק.