מוצאי יום העצמאות. המנגלים ואורות הבמה כבר כבו. חלק מהדגלים כבר הורדו מהתרנים, ועל חבלי הכביסה נתלות החולצות הלבנות החגיגיות מהאירוע (ואלו של ימי הזיכרון וההתייחדות…).

במהלך הימים אלו נתקלתי בלא מעט מקרים, חלקם הגיעו אליי מסיפורים של אנשים וחלק מהודעות בתקשורת, על דילמות של הציבור הדתי בהקשר לציון אירועי הזיכרון והעצמאות במדינה.

הידועה והמוכרת שביניהן היא שאלת ההשתתפות בבמות המרכזיות של יום העצמאות, בעיקר בערים הגדולות. לעתים מדובר בכמעט- אין- שאלה, כאשר מדובר בזמר מפורסם שדבקה בו עננת אשם חמורה הנוגעת ליחסיו לנשים, ובמקרה קיצון זה גם אני הייתי מכריעה בפשטות נגד השתתפות בהופעה שלו, ולא רק מטעמים דתיים. אולם במקרים יותר אפורים ולא בוטים, לרוב מדובר בהופעות של להקות ואנשי בידור ישראליים ידועים ומפורסמים לכל, שמגיעים אל הבמות כדי לשמח ולשמוח על הציבור.

כללי האירוע ידועים מראש, ויש בו לעתים אווירה של שמחה ולעיתים של הוללות. ואיש הישר בעיניו יעשה. אלא שבשנים האחרונות, הפכה ידועה מאוד החלטה של הציבור הדתי לקיים אירועים נפרדים לחלוטין, המוגדרים רק עבור הציבור הדתי- בהם חלים כללים מחמירים מאוד באשר לתכנים ולמגבלות. אז קודם אני שואלת- האם רק כך? כלומר, אם יש במה המיועדת "לציבור הדתי", האם היא בהכרח תותאם רק לפי הצדדים המחמירים ביותר של השקפת העולם הדתית בנוגע להפרדה וכו'? ושאלה נוספת- מהו המחיר הכללי של ההפרדה של הציבור הדתי מכלל הציבור? ואיך זה מרגיש, כשמדובר ביום העצמאות של המדינה??

אבל לא רק על במות הבידור של יום העצמאות אני שואלת, כי בחלק מהמקרים מדובר בהפרדה מכלל הציבור- גם בטקסי הזיכרון!
דוגמא נוספת לסיפור שכזה, הוא על קבוצת בנות שירות לאומי השייכות לגרעין, שלא הורשו (!) להשתתף בטקס יום זיכרון שכונתי, כדי שלא "לתת לגיטימציה" לטקס שהייתה בו גם שירת נשים. כלומר, בנות השירות הלאומי, שבד"כ מעורבות כמעט בכל היבט חינוכי והפעלתי של השכונה, מנועות מלהיות דומיננטיות בתוכן ובהובלה של טקס יישובי לזיכרון הנופלים, בגלל שהכלל הכריע לאפשר לנערות (מתנועת נוער לא דתית) לשיר בטקס. ההכרעה של הגרעין (לא של הבנות עצמן, אגב) מקוממת בעיני.

מעל כל אלו מרחף הדיון הנמשך מזה שנים- אמירת הלל ביום העצמאות (ולא רק הוויכוח ההלכתי גרידא בנוגע לברכה)… שגם בה יש משהו מחוסר ההכרעה- האם אנחנו בתוך הסיפור הזה, ממש מבפנים- או יושבים על הגדר?

אני קוראת לציבור הדתי, המתון, המיינסטרים, לגלות אחריות ולא להיות רק בצד המחרים או משתתף. אלא להיות פעיל. במילים אחרות, לא לנהוג בשיטת "ישחקו הנערים לפנינו": גורמים אחרים הם שישפיעו על התכנים וכללי הטקס, ואז אנחנו נחליט (לעתים בכיפוף ידיים ולעתים בהפגנתיות נגדית) – אם אנחנו בפנים או בחוץ. האם אנחנו יכולים להיות חלק מהעם החוגג, או שנדרוש תקציב עצמאי בשביל לקיים מסיבה "לרוחנו ולאנשי שלומינו"..

השאיפה שלנו צריכה להיות- אנחנו שם כשמתקבלות ההחלטות, עבור כולם. ככה מתנהגים מי שמרגישים שהם באמת שייכים ואחראיים על הסביבה שלהם. מעצבים ביחד את החגיגה, מנסים להתאים אותה מראש, לכל הציבורים ולכל המנהגים. ואם לא לכולם- לפחות לרובם. וזה נכון גם לגבי טקסי הזיכרון, שלעיתים האתגר בהם הוא לא רק ה"ישירו- לא ישירו" נשים בטקס, אלא ההקשר הכללי של הזיכרון והאתוסים הקשורים בו. האם התכנסנו רק כדי לבכות על האובדן- או שאנחנו מזכירים גם את סיבת נפילתם והקשרו בתקומת ישראל?!

הציבור שלנו הוא שייך והוא חלק אורגני מהכלל. אנחנו היינו שם כשהנס קרה ומדינת ישראל הוקמה, ועוד קודם לכן- כשהמנהיגים הגדולים קראו לחזור אל המולדת ולבנות אותה מחדש. היינו שם בעשייה ובבנייה, ואנחנו חלק מגורלה ומיום יומה. גם בחגיגות לכבוד עצמאותה, אנחנו חייבים להיות חלק ולא להתבדל. לברך על הנס, על המוגמר ועל מה שעוד יש לתקן ולבנות.

=======

אורית לסר – ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה