שופטי בג"צ פוסקים לפי אג'נדה? כנראה שכן

המאבק על עמונה. הטענות של הימין כלפי ההטיה שמאלה של בג"צ, כנראה מוצדקות. מחקר חדש של סטודנט ירושלמי לתקשורת וממשל במכללת הדסה, הוא מוכיח את ההטייה שמאלה של השופטים בבית המשפט העליון, שחלקם לפחות פוסק לפי האג'נדה הפרטית שלהם, וזאת על אף תקדימים קודמים של בג"צ.

"במשך שנים נשמעות טענות כלפי בג"צ בקשר לכך שהפסיקות שלהם מוטות מבחינה פוליטית ואף לא מייצגות את העם. טענות כאלו נשמעו מכל הצדדים במערכת הפוליטית, אך בעיקר מהצד הימני. למשל לאחר פסיקות בג"צ בעניין הריסת בתי יהודים שנבנו על "שטחי קרקעות פלסטיניות פרטיות", נשמעו טענות רבות כלפי ההטיה של בג"צ." הוא מספר לסרוגים.

מה שהניע אותו לצאת במחקר הוא אמירתו של השר יריב לוין בתגובה על ההחלטה של בג"צ לפנות את בתי דריינוף בבית-אל וטען "שהשופטים פסקו כך מתוך אג'נדה פוליטית ומתוך שנאה למפעל ההתיישבות". לדבריו "אין ספק שלו היה מדובר בבנייה ערבית במזרח ירושלים או בבנייה בדואית בנגב לא היו שופטי בג"ץ פוסקים כפי שפסקו".

את שאלת המחקר שלו מסביר העורך: "האם ישנם שופטים בבג"צ שהפסיקות שלהם מוטות מבחינה פוליטית עקב דעה אידיאולוגית פוליטית אישית? לצורך כך בחרתי בנושא פוליטי שבג"צ דן בו בשנים האחרונות: הריסת בתי מחבלים."

פסיקה לפי אג'נדה

את המדיניות של הריסות הבתים החליט נתניהו להחזיר ב-2014 בעקבות הפיגוע בהר-נוף וגל הפיגועים שהיה בזמנו. הוא החליט זאת לאחר התייעצות עם שרי הביטחון, וביטחון פנים דאז, ועם שאר גורמי הביטחון המתאימים. בעקבות זאת, לאחר רצח מוחמד אבו-חדיר פנה ח"כ טלב אבו עראר לנתניהו וביקש שיורה להרוס את הבית של רוצחי היהודים "ללא דיחוי", והוא טען בפנייה שזה שלא הורו להרוס את הבית – מדובר באפליה ביחס למקרי רצח בשני צדדים.

כמו כן, בעתירה שהוגשה לבג"צ ע"י שורה של ארגוני שמאל נגד המדיניות של הריסת בתי מחבלים, נטען בין היתר שבגלל שהמדינה לא הורסת בתי מחבלים יהודים מדובר באפליה, אך השופט נעם סולברג דחה טענה זו וקבע שיש שוני עצום בין המקרים, וכי אצל היהודים אין צורך בפעולה זו כדי ליצור הרתעה.

לעומת זאת, לאחר פסיקה של השופט עוזי פוגלמן, בדבר צווים ארעיים בסדרה של עתירות שהגישו בני משפחותיהם של שבעה מחבלים, הוא הותקף ע"י מוטי יוגב שטען שהוא פסק כך בגלל דעות אידאולוגיות אישיות, והוא ציין שורה של פסיקות שלו שמוכיחות שהוא פוסק עקב דעה אידיאולוגית אישית, והוא קרא לשופט "לפשוט את מדי השופט ולהצטרף לרשימה המשותפת שפסיקותיו כדעותיה", כדבריו. ומפלגת הבית היהודי גם הגיבו לפסיקה זו של השופט פוגלמן ואמרו ש"בג"ץ חייב להבין שחיי אדם תלויים מנגד, זו לא עת לפוליטיקה".

הבדל מובהק בין השופטים

"את השוואה ערכתי אודות כל הפסיקות של שופטי בג"צ ב-3 שנים האחרונות בקשר לעתירות שהוגשו נגד הריסת בתי מחבלים. ובדקתי האם בנושא פוליטי זה, ניתן לראות הבדל מובהק בפסיקות בין שופטים שונים בבג"צ, שנובע מעמדות אידאולוגיות אישיות של אותם שופטים." מסביר עורך המחקר לסרוגים.

תוצאות הבדיקה מצביעות על הבדל מובהק בין שופטים שונים בבג"צ, שנובע מהבדלים בדעות הפוליטיות האישיות של אותם שופטים. בשני צדי הסקאלה ניתן לראות את ההבדל בין הפסיקות של השופט נעם סולברג לשופט מני מזוז בקשר לעתירות שהוגשו נגד הריסת בתי המחבלים: מתוך 17 עתירות שהשופט סולברג דן בהם – הוא פסק על דחייתן של כל העתירות; לעומת 5 עתירות שהשופט מזוז דן בהן – הוא קיבל את כל העתירות וביטל את ההריסה.

שאר השופטים שדנו בעתירות ודחו אותן ברוב מוחלט של פסיקותיהם, עשו זאת תוך שהסתמכו על הפסיקות הראשונות שנפסקו בנושא בשנים האחרונות ושהוחלט בהן על שינוי מדיניות, ועל דחייתן של העתירות. מדובר בעתירות שהוגשו נגד המחבלים מהפיגוע בבית-כנסת בהר-נוף, ונגד המחבל שרצח את נצ"מ ברוך מזרחי בפיגוע ירי.

בנימוק של הפסיקות נגד העתירות התבססו השופטים נאור, סולברג ודנציגר על הערכת גורמי הביטחון בדבר האפקטיביות של הריסת בתי מחבלים וההרתעה שפעולה זו יוצרת בקרב מחבלים פוטנציאלים. אך למרות  התקדימים שכבר נידונו בבג"צ בקשר להריסת בתי המחבלים, בחרו השופטים מזוז וג'ובראן להתעלם מהן ולפסוק פעם אחר פעם בכל העתירות לטובת העותרים וביטלו את ההריסות המיועדות בנימוקים ש"הענישה הקולקטיבית" נוגדת את כללי המשפט הבינלאומי.

יש לציין כי בפסק-דין אחד, קיבל מזוז את העתירה למנוע את הריסת הבית בטענה שעבר זמן רב (שנה) בין מועד הפיגוע למועד ההחלטה להרוס את הבית, ולכן הסמכות של המפקד הצבאי לא תקפה, כדבריו. כלומר האג'נדה של לא להרוס בתים, מניעה את השופט למצוא נימוקים נוספים לקבל את העתירה.

נזכיר כי בית המשפט העליון כשבתו כבג"צ פסק פה אחד להרוס את הישוב עמונה בעוד פחות מחודש. וכן פסק להרוס בתים בנתיב האבון בגוש עציון.

לקריאת המאמר המלא – לחצו כאן