בחדשות פורסם סרטון מצמרר, שצולם בעת חקירה סמויה במשחטת דבאח שבגליל. בסרטון נראו סוגים שונים של התעללות שחווים בעלי החיים בדרך לשחיטה ולאחריה (!). לאלו שלא ראו עדיין את הסרטון, אציג בקצרה שתי דוגמאות:

עובדים במשחטה שרוצים להזיז עגל במסלול השחיטה הצר, מנחיתים על גבו מעין "גיליוטינה" – שער ברזל כבד שמתרומם חשמלית וצונח ומכה בו, שוב ושוב, לעתים 10 פעמים על גבו של עגל אחד. זאת גם כאשר אין לעגלים כל אפשרות להתקדם או אפילו לזוז.

אחרי ששוחטים את העגלים והפרות, לא מחכים שהם יאבדו הכרה, וה"טיפול" בהם בעודם גוססים מוסיף לסבלם ומאריך את גסיסתם. לאחר שחיטה (המתבצעת לעתים בצורה חלקית בלבד) מושלכים העגלים מייד מ"תא העקידה" המתהפך, לפני שעברו 30 שניות, לפני שהספיקו לאבד דם – ומופלים למשטח ההנפה (לעתים אחד על גבי השני) או לרצפה. חלק מהעגלים מנסים להתרומם, ואף נעמדים על רגליהם ומנסים לברוח במשך דקות ארוכות!

במשחטת דבאח נשחטים יותר ממחצית מהכבשים וקרוב למחצית מהעגלים בישראל. בשר ממשחטת "דאבח" נמכר בין היתר תחת הכשרות המהודרת ("כשר למהדרין", "גלאט") של "בד"ץ בית יוסף".

ועכשיו עולה השאלה האם אכן דברים אלו כשרים וראויים בעיני התורה?

התורה אסרה עלינו (שלוש פעמים!) לבשל גדי בחלב אמו. הראשונים מסבירים שטעם האיסור הוא להרחיק אותנו מאכזריות. לשחוט גדי, ולבשל אותו בחלב ממנו היה אמור לינוק, זהו מעשה אכזרי ופסול, והתורה מבקשת להרחיק אותנו מאכזריות זו.

כל האיסורים החמורים של הלכות בשר בחלב, שזכו לכל כך הרבה עיסוק, כל כך הרבה דיונים הלכתיים, ספרים, שו"תים, מחלוקות ומסקנות, הכל הגיע מהטעם הזה – להרחיק אותנו מאכזריות. ועתה, האם מישהו פה יכול להגיד שהמציאות כיום בתעשיית המזון אינה אכזרית?

אני לא מדבר על אנשים שמכניסים אוכל לפה בלי לדעת מאיפה הוא הגיע, שבעיני סובלים מאטימות לב. אני מדבר על אנשים אחראיים ש ראו סרטונים של גריסת אפרוחים, ביקרו פעם בלול תרנגולים וברפת של פרות. אנשים שנחשפו לאכזריות הקיימת כיום, כפי שראינו בסרטון מדבאח.

צפו בכתבת ערוץ 2 על ההתעללות במשחטה

[[[https://www.youtube.com/watch?v=dDjxd5Tfong]]]

האם אכזריות זו פחותה או שונה מהותית מלבשל גדי בחלב אמו? האם אותה התורה התירה?

בעיני, כל הבשר כיום כשר אולי לפי ההלכות הפרטניות (רק לפי הפוסקים המקלים בהלכות צעב"ח ומסייע לדבר עבירה), אבל פסול לחלוטין מבחינת מה שהתורה ביקשה לחנך אותנו: להימנע מאכזריות.

בתכל'ס, לא מספיק התחנכנו. יש בנו עדיין אכזריות כלפי בעלי החיים. שכחנו את טעם האיסור של בשר בחלב. גופי הכשרות בכלל לא מתעניינים בו. הם עסוקים מדי בפרקטיקה. "אחר המעשים נמשכים הלבבות", אמרו הראשונים. במקרה של צער בעלי חיים, המנגון הזה לא פועל. הלבבות נותרו אטומים.

מצווה הבאה בעבירה

יש הטוענים כי בפועל המזון מן החי הינו כשר, לפי חוקי התורה, ועל כן מותר לאוכלו. איני יודע מה שונה הדבר מלגזול ארבעת המינים וליטול אותם בחג הסוכות. "מצוה הבאה בעבירה". או במילים אחרות: כשר אבל מסריח.

על המעדנים כתוב: "חלבי כשר". בעיניי "חלבי" היא מילה נרדפת לסבל, לחטא, לרוע לב, לציניות. דברים אלו אינם כשרים. יתכן ולפי דיני בשר וחלב המפורטים בשולחן ערוך זה כשר, אבל ברור שלפי טעמי המצוות, לפי רוח התורה, לפי דרך היהדות, זה טרף.

אם לבו של האדם לא מלא ברחמים כלפי בעלי החיים, הוא חוטא לדרך התורה. אם אדם טוען שהוא מרחם על בעלי החיים, אך הוא צורך מזון מן החי, יש בפיו רמיה. בעיקר הוא מרמה את עצמו. או שסתם הוא לא מודע לזוועות שעוברים בעלי החיים בדרך אל פיו.