בפרשת "תזריע" אנו לומדים על קרבן משונה: אישה יולדת, שלכאורה עשתה מעשה מופלא של הבאת חיים לעולם, צריכה להביא קרבן כפרה; מדוע?

רבי שמעון בר יוחאי, בעל המבט הפנימי, מסביר: "בשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן" (נידה לא, ב). לעיתים, דווקא בעת בה אדם מביא חיים לעולם מתעוררות בו תחושות חרטה ושנאת החיים.

עמוק בליבו של האדם מצוי חשש כל העת שהחיים הם רעים. דתות כדוגמת הנוצרית הקתולית עוסקות רבות ב"חטא הקדום" – המציאות היא רעה במהותה ולכן עדיף להתנזר ולא להביא ילדים לעולם כה אומלל.

לאחר שבכל זאת החיים הופיעו, מתפתחת באופן תת הכרתי שנאה עצמית; "אני רע במהותי ולכן שונאים אותי בצדק". המחלה הזו פוגעת דווקא ב"יולדת" – באנשים ובעמים שמולידים טוב. לדוגמה, יהודים שמצדיקים את שנאת הערבים ומפתחים סוג של "אוטו-אנטישמיות" (חלקם אחראי על המשבר הנוכחי עם ארה"ב); קיבלתי שבוע שעבר שאלה בסגנון של: "מה אנו צריכים לתקן על מנת שלא ישנאו אותנו כל כך?".

על מחשבות מעין אלו צריך להביא קרבן כפרה. בוודאי שיש מה לתקן בעולם; בוודאי שיש מה לשפר במדינת ישראל ובחיינו האישיים; אבל העמדה הבסיסית היא אמון בתפקידנו בעולם. מדינת ישראל עומדת כעת באחת משעותיה הקשות, אולם אין בנו רגע אחד של חרטה – לא על לידתו של עם ישראל ולא על לידתנו שלנו – "האני אשביר ולא אוליד אמר ה'?" (ישעיהו סו, ט).

היחידים שצריכים להצטער על הולדת ילדים הם איסמעיל הנייה ודומיו, והנה פתרנו להם את הבעיה.