אופנהיימר – ביקורת סרטים בסרוגים. שימו לב: בסרט יש מספר סצנות שכוללות תכנים מיניים ועירום מפורשים, ולכן ייתכן שהסרט לא מתאים לצופים מסוימים.
היום תושק באופן רשמי התופעה שזכתה לשם "ברבנהיימר": עלייתם הבו זמנית לאקרנים של שני סרטי קיץ מדוברים, אך מנוגדים באופיים – הלא הם "ברבי", בבימויה של גרטה גרוויג, ו"אופנהיימר" של כריסטופר נולאן. פיצוץ של קונפטי ופיצוץ גרעיני.
האחד סרט אינדיווידואליסטי ואופטימי, והאחר סרט בעל פסימיזם אוניברסלי. שמות שני הסרטים נקשרו זה בזה באיחוד לא צפוי שאף קיבל את ברכתם של יוצריהם, והרשת מתמלאת בהצדקות רעיוניות לצירוף ובהמלצות לצפות בשניהם באותו היום.
לא בטוח שהתפריט העמוס הזה מומלץ לכל אחד, בטח לא למי שהליכה לקולנוע היא לא ספורט תחרותי מבחינתו. אופנהיימר לבדו הוא סרט ארוך מאוד ואינטנסיבי שדורש קשב וריכוז, אבל הוא שווה את ההשקעה וגם את היציאה מהבית לצפיה על מסך גדול.
אופנהיימר – אבי פצצת האטום
"אופנהיימר" נקרא על שם גיבורו, רוברט אופנהיימר (קיליאן מרפי), אבי פצצת האטום.
(צילום: באדיבות יח"צ)
כרגיל בסרטיו של כריטסופר נולאן מבנה הסרט לא לינארי, והוא קופץ בין שני סיפורי מסגרת שמאפשרים רפלקציה על חייו של אופנהיימר: שימוע שנערך לו בועדה לאנרגיה אטומית בשנות החמישים בעניין מעורבותו בפעילות קומוניסטית, שבו הוא משחזר את קורותיו; ושימוע שנערך לימים למי שעמד באותה העת בראש הועדה – לואיס סטראוס (רוברט דאוני ג'וניור).
השימועים האלה קשורים ביותר מדרך אחת, והם משלימים ביחד את תמונת קורותיו של אופנהיימר והובלתו את "פרויקט מנהטן". המערכה הראשונה מציגה לנו את אופנהיימר שלפני פרויקט הגרעין, המערכה השניה מתמקדת בהוצאה לפועל של פרויקט מנהטן, והאחרונה מתמקדת בתוצאותיהם של שני השימועים שממסגרים את הסרט.
שלושתן יחד אורכות שלוש שעות דחוסות, שמעליהן מרחפת שאלת העל של הסרט בדבר השלכותיה של השאפתנות המדענית, ובדבר אחריותם של תיאורטיקנים כלפי העולם המעשי.
השאלות הללו מתחילות לצוץ כבר בשלבים המוקדמים של הסרט, שמציגים לנו את האיש: גאון יהיר, שפוליטיקה היא בשבילו שעשוע אינטלקטואלי. הוא מתגלה גם כרודף שמלות מקצועי, וכאדם שמתמודד עם קשיים נפשיים ונתון להתקפי חרדה, קנאה ודכאון.
ואולם היסודות הביוגרפיים והרגעים הפשוטים והאנושיים יותר של אופנהיימר הם מההיבטים החלשים יותר של הסרט. לנולאן יש חולשה מימים ימימה בכתיבת אנשים אמתיים, שמתנהגים כרגיל בסיטואציות רגילות. דמויותיו הן תמיד דמויות. הן לא משוחחות, אלא נואמות אחת באזני השנייה, מפטירות משפטי מחץ, או מנהלות דיאלוגים גדושים ורבי משמעות.
אופנהיימר
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
למרבה המזל, נולאן ממעט לשבץ את דמויותיו בסיטואציות שגרתיות, וכך מסווה את הקושי הזה. ב"אופנהיימר", לדוגמה, חייו האישיים של הגיבור נדונים לאור תפקיד המפתח שהיה לו בתמורות הדרסטיות במדע ובגיאופוליטיקה של המאה ה־20.
המסגור הזה מצדיק את הדרמטיות של נולאן, וגם את התמכרותו לגברים קודרים וחכמים בחליפות, להרהורים בגורל האנושות, ולאפקטים גדולים מהחיים שמבוצעים בלי התערבות מחשב.
כל אלה אמנם מבוצעים לעילא בסרט: ניסוי הפעלת פצצת האטום הוא חומר קולנועי שמצדיק צילום וצפייה באיימקס, קיליאן מרפי מגלם אופנהיימר מסקרן ואטרקטיבי, וכל אלה מלווים בפסקול אדיר של לודוויג גורנסון.
אין באמור לעיל כדי להגיד ש"אופנהיימר" מסתפק בדיונים משפטיים ובמדענים במשקפי מגן שמסתכלים על פיצוצים. נולאן עוסק בסרט בצורה חכמה ויצירתית בפסיכולוגיה של אופנהיימר: אדם מסוכסך שסוחב את נטל המודעות גם לפרדוקסים המטרידים של המציאות כפי שהם מתבטאים בפיזיקה הקוונטית, וגם ללקחיה ההרסניים של פרשיית האטום.
מאחורי הקלעים (צילום: באדיבות יח"צ)
על גבי אלה משעין את השאלה המרכזית של הסרט, בדבר טיב הקשר שבין תיאוריה ועיון למעש ולהשלכות פוליטיות. הוא ממקם בחכמה בלב הסרט את הגילוי שחישוביהם של אנשי "פרויקט מנהטן" הצביעו על סיכוי – אפסי אמנם – שהפעלת הפצצה תגרור תגובת שרשרת שתשמיד את כדור הארץ.
אופנהיימר התיאורטיקן של מחצית הסרט הראשונה מתייחס לסיכוי האפסי הזה בצורה שונה לחלוטין מאופנהיימר של המחצית השנייה, שמתמודד עם ההשלכות המעשיות של בחירותיו.
סכנת השמדת העולם מצדיקה לא רק את כובד הראש שמאפיין את הסרט, אלא מחזק את הדיון הרעיוני שבליבו. קשה שלא להרגיש שאלות בנות זמננו על הכיוון שאליו צועדת האנושות מגיחות מאחורי הביוגרפיה האפית הזאת: נבואות זעם אקולוגיות, פסימיות פוליטית, וחרדות מפני תעלומת הבינה המלאכותית.
את כל אלה מאזן נולאן היטב (במיוחד בשתי המערכות האחרונות) בשלוש שעות בעלות קצב סוחף, והוא אפילו מצליח להישאר נאמן לאהבתו לסיפורים לא לינאריים ולטוויסטים עלילתיים.
זה לא הסרט הטוב ביותר שלו, אבל זה סרט גדול ממדים, חכם ופסימי, שלא חושש לדרוש מהקהל שלו להפעיל את הראש, ומציג כמה חידושים קולנועיים מעניינים של יוצר מנוסה, מוכר ומוערך.
רגעי השיא של "אופנהיימר" מאפילים על כמה דמויות ורגעים שטוחים ונוקשים (ועל העובדה שהוא קשה לצפייה לעתים) והופכים אותו לאחד הסרטים הטובים של התקופה האחרונה.
