קל לדבר על אידיאלים מבחוץ | תגובה לרב שמעון בן שעיה

בראשית הדברים: למדתי במדרשיה, מחזור מ"ח. אלו היו שנים יפות ועליזות, ואני אסיר תודה על השנים האלה. היינו שובבים, ועשינו 'מה בראש שלנו'. ועם זאת, לא הלכתי מכות ולא ביצעתי וונדליזם וגרפיטי. למדתי הרבה תורה. התפתחתי. צמחתי. גם בפן החברתי וגם בפן הרוחני.

זכיתי להיות בקרבתו של הרב יוגל זצ"ל, וגם של רבנים אחרים במדרשיה, אנשי חינוך דגולים. הקירבה והאהבה והקשר עם הרב יוגל ושאר הרבנים, המשיכו שנים רבות אחר שסיימתי את לימודיי במדרשיה. בעיניי, הגישה החינוכית של הרב יוגל זצ"ל דגלה בהתייחסות לתלמידים כאל בוגרים, הוא לא ניסה להקטין אותנו, אלא להיפך – הוא העצים אותנו.

אני כמובן מכיר גם את המורכבויות ואת הצדדים השליליים. אך הזדעזעתי מהסרט על המדרשיה, שמשחיר אותה בצורה כל כך לא פרופורציונאלית.

וכעת לעיקר: הרב שמעון בן שעיה מציג אידיאלים חינוכיים שמוסד צריך להציב, וקורא שוב ושוב לבדוק את המוסדות האם הם מממשים את האידיאלים האלה או לכל הפחות מכוונים אליהם. אי אפשר שלא להסכים עם האמירה הזו, לכשעצמה. אך חסרה לי כאן נקודה מהותית. מוסד חינוכי שבאים תלמידים בשעריו – צריך לראות אותם. להבין איפה הם נמצאים, מה מעניין אותם, מה הרצונות שלהם.

מאוד נחמד לדבר גבוהה גבוהה על אידיאלים, אך לפעמים הזירה החינוכית האמיתית רחוקה מהם. מחנך צריך לעבוד עם התלמידים שהוא מקבל – בהתאם למצבם, מקומם ועניינם. יתכן שאת רוב התורה שהוא תכנן למסור – אין בכלל מי שרוצה לקבל, והעשייה החינוכית שלו הופכת להרבה יותר מאתגרת ומורכבת.

הזירה החינוכית האמיתית איננה השיעורים והשיחות והמסרים הגלויים, אלא הקשר שנרקם עם התלמידים, ההתבסמות שלהם מדמותו, והרשמים שנרשמים בנפשם של החניכים כו'. יתכן שאלו זרעים של רשמים, שיתנו את פירותיהם לאחר זמן רב. המחנך נדרש 'להוציא יקר מזולל', לראות את הטוב ולהעצים אותו, גם בקרב תלמידים שעבודת השם פחות מעניינת אותם, לפחות בשלב זה של חייהם. דור דור ועניינו, דור דור ואתגריו. והדברים ארוכים.

ההסתכלות השיפוטית, העולה מהמאמר של הרב בן שעיה, צרמה לי. לא בגלל שאיני מזדהה עם השאיפות הרוחניות והאידיאלים שהרב בן שעיה מדבר עליהם, אלא בגלל שיש בה איזה שהוא ניתוק מהזירה החינוכית האמיתית. יש בה כמין אשליה, כאילו כל הסיפור הוא הצבת סולם אידיאלים מתוקן, ומזה ייגזר כל השאר.

כאילו אם מוסד כלשהו מסתבך או כושל בדרכו החינוכית, הפגם נעוץ בסולם האידיאלים שלו. גם ר"מים ומחנכים, וגם הורים – צריכים לראות את הילדים. להבין איפה הם נמצאים. וללכת בדרך שמסייעת להם לצמוח. זהו ליבו של התהליך החינוכי. וצריך הרבה סבלנות.

אפשר לדבר במשך כל היום על הפער בין המציאות לבין השלמות. אפשר לצעוק את זה מעל כל במה. אך התיקון לא יבוא מהביקורת ומהצעקות. התיקון יבוא ממחנכים מסורים, שצועדים ביחד עם חניכיהם, באשר הם שם, אוהבים אותם באמת, מאמינים בהם ומקרינים עליהם מאורם, ומסייעים להם לצמוח ולהתקדם. וזו עבודה ארוכה וסזיפית, עבודה שלפעמים לא עוסקת באידיאלים גבוהים, אלא בתלמידים שלא רוצים לקום בבוקר.

=======

הרב נתן שלו הוא רב הישוב מבואות יריחו, ויו"ר עמותת 'חיים של טובה'