חסידות גור, הגדולה, החזקה והמשפיעה ביותר מבין החסידויות בישראל, שוב בכותרות. הפעם מדובר על פי הפרסומים בפרשת התעללות מינית חמורה, בה במקום לסייע לקרבנות, מנגנון חצר האדמו"ר מבקש לטייח את המקרה, תוך כדי איומים ואלימות.
מדובר במשפחה מתוך החסידות שהתלוננה על התעללות מינית של חסיד ברעייתו ובאחותה. מרגע שבנות המשפחה החליטו להתלונן במשטרה, המשפחה הפכה למנודה, מוחרמת ומצורעת על ידי הקהילה כולה נשים וגברים כאחד. בכירים בחסידות, על פי קלטות שנחשפו, הפעילו לחצים ואיומים על המשפחה כדי שתסיר את התלונות, והגדירו את התלונות כחילול ה' שאין עליו כפרה.
אין בכוונתי להתייחס לפרשה המדוברת באופן ספציפי. אני מבקשת לטעון, שהדבר שעומד בבסיסה הוא עמוק וקשור בגרעין שנזרע עוד בהנהגותיו של האדמו"ר הראשון של גור במדינת ישראל, ר' ישראל אלטר, הידוע בכינויו בעל ה'בית ישראל' (1894-1977).
אתמקד בשלושה עניינים בהגותו ובהנהגתו שטומנים בחובם את המציאות הנוכחית בגור: תקנות הקדושה והפרישות המינית, בניית מנגנוני המִשטור והשליטה בקהילה ותפיסה רדיקלית של מהות האישה.
העיצוב של חברת הקדושה
ר' ישראל הוא האדמו"ר שתיקן את תקנות הקדושה והפרישות הרדיקליות ביותר שקיימות בתולדות החברה היהודית והחרדית ובכך עיצב את חסידות גור כ"חברת הקדושה". את הביטוי המעשי להגותו נַתן ר' ישראל על ידי התקנת "תקנות קדושה" שמשמעותן פרישות מינית, גם בחיי הנישואין, ותקנות הרחקה חמורות בכל הנוגע ליחסים שבין הבחורים לבין עצמם בישיבות וחינוך לקדושה ולטהרה כבר מגיל צעיר מאוד. לשם השוואה, חסידות תולדות אהרן, הקיצונית והבדלנית שגם בה מונחל אידיאל הקדושה כערך מרכזי, גמישה הרבה יותר בסוגית הפרישות המינית.
הרב יעקב אריה אלתר, האדמו"ר הנוכחי מגור, (צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90)
עיקר הנהגתו של ר' ישראל התמקדה וצומצמה לערך אחד – "הקדושה". ערך הדורש את שעבוד הגוף באופן החורג מן המקובל. הלמדנות, שהייתה הערך והאתוס המרכזי בחסידות גור עד לימיו נדחקה לצד. יתירה מכך, לימוד התורה הפך בעצמו לאמצעי לשמירת הקדושה, ומשמש בעיני ר' ישראל כמכשיר לסילוק מחשבות אסורות ובכך מאפשר לחסיד לעמוד בדרישות המחמירות.
חשוב לציין שאידיאל הקדושה היה קיים כבר לפניו, אך האדמו"רים שקדמו לו לא הדגישו ערך זה במידה רבה כל כך ולא תבעו מחסידיהם תביעות מפליגות כל כך. על ידי שינוי מעמדו ודרכי הנחלתו של אידיאל הקדושה ר' ישראל למעשה פרץ את גבולות ההלכה. חלק מתקנות הקדושה, כמו למשל ההיתר לחסיד לקיים יחסי מין עם אשתו רק פעם בחודש, והאיסור על הבעת כל סוג של חיבה בין בני הזוג, עומדות בניגוד הן למצוות "פּרוּ ורבוּ" והן למצוות "עונַה" (חובת הבעל לספק מינית את אשתו).
תקנות הקדושה הביאו לביקורת פומבית של גדולי הרבנים הליטאים, כבר בעת כהונתו של ר' ישראל, ביניהם הרב אברהם ישעיהו קרליץ שידוע בשמו "החזון איש" וגיסו, הרב יעקב קנייבסקי (אביו של הרב חיים קנייבסקי שנפטר בדיוק לפני שנה) הידוע בכינויו ה"סטייפלר". זה האחרון, כתב איגרת בלשון חריפה וביקורתית שהיא למעשה כתב אישום כנגד כל הנוקטים בשיטות הפרישות וההרחקה מן האשה. במכתב הארוך שכתב הוא קבע כי מי שעובר על מצוות "עונה" שמחויב הבעל לאשתו, כל מעשיו לא רק שאינם לשם שמיים אלא שמקורם בגאוות הלב והוא מכנה את מי שעושה כך חוטא גמור גזלן ושודד שגזל מאשתו מה שמחויב לה, ולמעשה שופך דמי אשתו (ארחות רבנו, ה:כ"ט—ל"א).
ר' ישראל התמנה לאדמו"ר לאחר השואה, ובניגוד לקודמיו, ובעיקר סבו בעל 'השפת אמת', הוא נמנע מלהתעסק בשאלות תאולוגיות ובעולמות עליונים, אלא דחף להתמקדות בעולם הקונקרטי, בזירת פעולתו של האדם ושִעבודו לעבדות ופרישות מינית, ללא כמיהה אל מה שמעבר לו.
תפיסת האדם של ר' ישראל
תפיסתו את האדם, בכללה, הייתה פסימית למדי. הוא אחז בתפיסה המסורתית, שהתעצמה מאוד באותה עת בעולם החרדי בדבר "ירידת הדורות". הוא תפס את האדם כחלש, כזה שאינו יכול להתגבר על יצרו המיני, דבר שהוביל אותו להדגיש ולהעדיף את ערך יראת החטא, על פני ערך אהבת האל, מה שהיווה שינוי מרוחה של החסידות בראשיתה שמידת האהבה גברה בה בד"כ על מידת היראה. ברוח זו דיבר תדיר על מושג "עבדוּת ה'" (במקום עבודת ה'). 'עבדוּת ה" הוא מונח שידוע בספרות המוסר ואף בחסידות. אולם, מאות הפעמים בהן השתמש ה'בית ישראל' במושג מוכיחים את מרכזיות העניין בתפיסת עולמו, אשר באה לידי ביטוי בכל נבכי הגותו ומנהיגותו. השימוש במושג זה למעשה אומר: הננו כעַבדים שאין להם אפשרות להרהר או לשאול שאלות. יתכן ותפיסה זו של היותנו "עבדים" קשורה לתפיסתו של ר' ישראל את השואה, כאירוע עליו אסור לנו לשאול שאלות, אך ביטוייה המרכזי הוא בהעצמת אידיאל הקדושה, מבחינה זו ש'עבדות ה" מציינת את העובדה כי איננו חופשיים בגופנו.
בתהליך אותו התווה, היהדות כולה תומצתה לסגפנות של הגוף כשהמוטיב המלווה אותו הוא של "קַדש עצמך במותר לךַ" ( מונח שמופיע בגמרא במסכת יבמות כ' ע"א). במצב כזה, גם מה שמותר לאדם מבחינת ההלכה היבשה הוא "אסור", והוא מקבל על עצמו בפועל את 'עבדות ה'.
חסידי גור, ארכיון. למצולמים אין קשר לנאמר (צילום: דוד כהן, פלאש 90)
בתפיסתו הפסימית את טבע האדם, ובתפיסתו הפסימית עוד יותר את מדרגת דורו שלו, סבר ר' ישראל כי ה'חשכות' אחזה בכל, ואין מקום לאידיאלים רוחניים גבוהים כמו למשל "חיפוש אחר האלוהים". המאמץ העיקרי הוא מִשמוע האדם – כלפי האל- על ידי יראה ועבדות ה', וכלפי הרבי -על ידי אמונת הצדיקים. ראיה זו הובילה אותו לתפיסה מעניינת של מוסד הצדיקות.
מוסד הצדיק הוא הסמל המאפיין ביותר של החסידות מראשיתה ועד ימינו, ובמהלך השנים הוא התאפיין בדגמים שונים של צדיקים. בחסידות גור, כמו בחסידויות אחרות, האדמו"ר הוא זה שמשמש בדמות הצדיק. בחסידות המוקדמת, המיסטית, הצדיק היה צינור השפע שבין האלוהים לאדם. בחסידות גור, המימד המיסטי נעלם, ואצל ר' ישראל אנחנו נחשפים לתפיסה מהפכנית למדי במסגרתה ראה ר' ישראל את הצדיק כמעין תחליף ארצי לאלוהים. בשונה מהחסידות המוקדמת, בה הצדיק שימש כצינור לאלוהות, נראה שאצל ר' ישראל, מספיק הקשר הארצי עם הצדיק בלבד, כתחליף לחוויה הדתית הישירה (ובעצם לכל קשר מיסטי כזה או אחר עם האלוהות).
צריך לזכור כי לדורו של ר' ישראל, דור החורבן, פליטי השואה, הייתה בעיה תיאולוגית: היכן היה האלוהים במחנות? מדוע הסתיר פניו? ר' ישראל אינו מתייחס לסוגיה זו באופן ישיר, וכל הנהגתו אומרת: אנחנו לא שואלים ולא מתעסקים עם "אלוהים". אבל כדי שניתן יהיה להחזיר את אותם חסידים אובדים לדרך, הוא כביכול אומר: אני כרבי אינני צינור בין אלוהים לאדם. אני הרבי, האיש, עומד במרכז.
בנית מנגנוני המִשטור
כדי לממש את ערך השעבוד והפרישות המינית, בנה ר' ישראל מערך קהילתי שיוחד למטרה זו, למעשה הוא ייסד חברה טוטלית ויצר מארג של סדרים וכללים, שעטף באופן מוחלט את חיי החסידים. בהנהגתו הפכה חסידות גור לאחת החסידויות הממושטרות ביותר בעולם. מִשטור זה הוא עדיין כאין וכאפס לדרכה של חסידות זו כיום, אך ניתן לראות במפעלו את הגרעין הראשוני של המבנה החברתי הנוכחי. חסידי גור מחונכים מגיל צעיר לנהוג כ"לגיון של מלך" ולהנהיג את חייהם על פי סדרים מוצקים, כללים ברורים ופיקוח הדוק מטעם "המערכת", שמרכזה בחצר הקודש. לשם כך היה צריך ליצור מדרג של סמכויות ולא פחות מכך מארג של סדרים, כללים ונורמות אחרות, מפורשות יותר או פחות, שהונחתו מלמעלה למטה. ר' ישראל הפך את הציות לנורמות הללו לחלק מן הדרך החסידית של גור ולערכים חסידיים שבמידת קיומם, בין השאר, נמדדת "רצינותו" של חסיד.
למעשה, הוא העמיד את כל היהדות על ערך אחד ומוחלט – קדושה ופרישות מינית כיסוד היהדות והחסידות.
כל הציר עליו נסבה הגותו הוא של שעבוד אל מול החופשיות ( במובן של חופשיים = חילונים): השעבוד הוא ערך עליון, מארגן וטוטלי. התורה כולה הופכת לעבדות ה' וכל העבדות הזו מתנקזת כולה לכיבוש היצר. בימיו, כל המנגנון המסודר והמאורגן הזה, התייחס אך ורק לגברים. לנשים, כלל לא היה תפקיד, לבד מאשר לשמש כאובייקט המאפשר לגבר לעמוד בכל המשימות והאידאל שהציב לו הרבי.
תפיסה רדיקלית של מהות האישה
ר' ישראל לא גילה גישה אוהדת במיוחד לנשים. כאשר הופנתה אליו למשל שאלה האם נשים יכולות ללמד א-ב לילדים קטנים שלל זאת מכל וכל ואף תמה על השואל שבכלל חשב על האופציה הזו.
דמות האישה העולה משיחותיו ודרשותיו של ר' ישראל היא כבעלת מידות רעות, אך חמור מכך, כמקור הרע בעולם. ר' ישראל טען כי לולא האישה לא היה חטאו של אדם הראשון כה חמור, והוא לא היה מסולק מגן העדן. "כי שמעת לקול אשתך… שאכילתו של אדם הראשון לא היתה מפני שהיה רעב, אלא מחמת שהיא צוותה עליו – כי שמעת לקול אשתך, וזה היה עיקר החטא כי אם היה אוכל מחמת שהיה רעב לא היה החטא חמור כל כך" (בית ישראל, שמיעסן לבראשית כט תשרי תשל"ג).
במילים אחרות: תאוות אכילה הגורמת לעבור על ציווי האל היא קבִילה, אבל שמיעה בקול האישה היא אֵם כל החטאים.
שמיעה בקול האיש היא אם כל החטאים (צילום: שאטרסטוק)
בשיחות אחרות תוך כדי מלחמת יום הכיפורים תלה ר' ישראל את עצם קיומם של הערבים, הישמעאלים, שמסיבים צרות כל כך גדולות ליהודים, בשרה אמנו. הוא השתמש במדרש האומר ששרה הכניסה "עין הרע" בעיבורה של הַגַר, שהפילה בשל כך את עובַּרה, ולכן צריך היה לבשר לה שהיא יולדת בן, ששמו יהיה ישמעאל ושהוא יהיה פרא אדם.
ר' ישראל לא היה חריג בין ההוגים החרדים שראה את מעמדה של האישה כנחות, אך בכתביו, הביטוי העיקרי לכך הוא למעשה "אי התייחסות". קריאת כל כתביו של רבי ישראל, מעלה כי הווייתה של האישה כיציר אלוהים נעדרת לחלוטין מהגותו. או בצורה מפורשת יותר, נדמה כי ר' ישראל היה מעדיף שכלל לא תהיינה נשים בעולם, וקיומן הוא ברירת מחדל בלבד שלא מחייבת התייחסות.
למסקנה זו ניתן להגיע מפרשנויות של ר' ישראל לסיפור בריאת האדם בספר בראשית. את הפסוק מספר בראשית המדבר על יצירת האישה – "ויאֹמֶּר ה' אֱלֹהִים: לאֹ טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדוֹ אֶּעֱשֶּהּ לוֹ עֵזֶּר כּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב', יח) שינה ר' ישראל באופן תמוה וכתב: אדה"ר [=אדם הראשון] נברא בשלימות וכתיב אעשה לו עזר לסעדו" (בית ישראל, בראשית, בראשית, תשכ"ו). הוא למעשה הסיט את המשמעות המקורית, מן השותפות שבין הגבר לאישה, לסעד שעל האישה לתת לבעלה.
חלק מהתובנות העולות מקריאת כל כתבי הבית ישראל, אינן נובעות מהדברים הכתובים בהם אלא דווקא מהיעדרם: המצווה הראשונה בתורה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח), איננה מופיעה באף לא אחת מדרשותיו של ר' ישראל. לעומת זאת, אפשר למצוא בספרו אינדיקציות הנושאות את הקשר בין איש לאשתו לכיוונים אלגוריים. למשל האישה – כסמל לתורה, והנישואין – ללימוד התורה. בפירוש על הפסוק מבראשית האומר "זה ספר תולדות האדם" דרש כך: "איתא במדרש: אמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול ממנו […] שבן עזאי לא רצה להתחתן שנפשו חשקה תורה שזה הפירוש של זה ספר תולדות אדם, כלל גדול ממנו שהספר יהיה תולדות אדם שלא יצטרך לישא אישה להיות לו בנים" (בית ישראל אמרים, בראשית, בראשית, תש"י).
עולה שעל פי תפיסת ר' ישראל, האידיאל הוא שלימוד התורה יהיה תחליף לילדים. הוא נוקט אפוא את עמדתו של בן עזאי, אך בניגוד לתנא הקדמון, שראה בכך מקרה חריג והצטדק עליו, כפי שהוא מצוטט: "ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" (יבמות דף סג ע"ב). ר' ישראל רואה בו את דרך המלך, ואף את האידיאל; לדידו, מוטב היה אילו לא יהיה צורך כלל בפרייה ורבייה, ושהספר, קרי התורה, ישמש כתולדות. במילים אחרות: הנישואין הם בגדר פשרה, ולמעשה מוטב היה לחיות ללא אשה וללא ילדים.
הדחקה והשתקה
גור עלתה לכותרות בלתי מחמיאות גם בחודש מאי בשנה שעברה, עת כוחות משטרה נאלצו להתערב בגל של מחאות אלימות במוקדי חסידות גור ברחבי הארץ, שנעשו כלפי קהילת הפורשים מהחסידות בראשות הרב שאול אלתר (בן דודו של האדמו"ר המכהן, שפרש עם כמה משפחות והקים קהילה נפרדת, דבר שהביא, בפעם הראשונה בתולדותיה של חסידות גור לקרע ופיצול). במאמר שכתבה חסידת גור (מ.ק) לאחר אותה השבת היא תוהה על העובדה, כיצד, דווקא בחסידות הידועה ביחסה המתנזר לנשים, דווקא שם, הנשים הפכו להיות חוד החנית של החצר המרכזית במאבקה כנגד הפורשים. על פי טענתה התפשטה התופעה בה גברים רבים אנוסים להיוותר בחסידות גור המרכזית ולא לעבור לחצרו של בן דודו של האדמו"ר שפרש מן החצר מפחד נשותיהם, אמותיהם או חמותיהם.
הרב שאול אלתר, מנהיג הפורשים מחסידות גור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
כותבת המאמר תוהה על הֵעַלמות קולן הרך והחומל של האמהות והשתלטות הנוקשות והקור על החמימות הנשית. מסקנתה היא שהנשיות הוכחדה, נדחקה וסורסה בשל תקנות הפרישות המינית ארוכת שנים שהובילה לדחיקתה של האשה ממקומה הטבעי, "ועתה היא שבה ומשמיעה את קולה אבל הוא קר ונוקשה ותקיף ולוחמני" את פרשנותה לתופעה זו היא גוזרת מתורת הנפש כ"שובו של המודחק".
על פי דבריה, בחברה הגוראית שבה הודחק קולן של נשים והצורך הפיזי והרגשי שלהן הוצא מחוץ לחוק, שבות הנשים לחזית הבמה אבל קולן תוקפני, לוחמני, לא נשי ולא חומל. את הביטוי לאותה התנהגות של נשים ניתן לראות בפרשת ההתעללות המינית העכשוית כאשר נשים רבות בקהילה, לא רק שאינן מעזות לתת גיבוי לחברותיהן הנפגעות, הן מחרימות באופן גורף את סלון הכלות שנמצא בבעלות בנות המשפחה המתלוננת. יתירה מכך, נשים רבות מתוך הקהילה אף תומכות באופן פעיל בפוגע. במאמר אחר, שהתייחס לאותה שבת אלימה בגור תוהה רבקי בוים, חסידת גור גם היא, מה תפקידו של חסיד גור? האם החסיד אמור לשרת את הקולקטיב הקהילתי וליישר קו באופן מוחלט עם נורמות החצר, או להיפך, שמא הקהילה צריכה לעמוד לשרות הפרט? (בוים, "נפש אחת מישראל: על מה הסכסוך בחסידות גור?" צריך עיון, י' בסיון, תשפ"ב).
ניתן להגיד שבהתחשב בתשתית שהניח ר' ישראל- הן בשל תפיסת האדם שלו, והן בשל התקופה שלאחר השואה, כשכל עיסוקו היה באדם, הוא סוטה מתפיסת "לית אתר פנוי מניה" (= אין מקום שהאלוהים פנוי ממנו) שאפיינה את החסידות בראשיתה. הוא מייסד קהילה בה החסיד, שוב איננו מבקש לגלות את האלוהים, אלא מכשיר את עצמו ומתמסר טוטאלית לנרטיב מסויים, שהרבי קבע עבורו. בנוסף, החסיד נדרש להשתייך באופן מלא לקהילה שנשענת על כניעה והתמסרות (עבדות).לאור האמור, אין תימה להתפתחות שחלה בגור במהלך השנים ואת תוצאותיה אנו רואים חדשות לבקרים.
אם בזמנו של ר' ישראל, ה"מערכת" שימשה כמנגנון וכאמצעי לשמירת הקדושה, הרי היום כפי שמשתקף הן בפילוג שחל בחסידות והן בפרשה המדוברת, ה"מערכת" הפכה להיות המטרה עצמה. וכך, כשנעשים דברים נוראיים בתוך חצר החסידות וחסידים מעזים לפנות ה"החוצה", ולהתלונן במשטרה, הם נחשבים כבוגדים שאין להם כפרה. 3 הנקודות שסקרנו: תקנות הקדושה שדחקו ודיכאו את יצר המין הן של הגברים והן של הנשים, העדר מקומה של האישה כמהות בפני עצמה, והתפתחותם של מנגני שליטה ומישטור שמסמנים גבולות מאוד ברורים של הקהילה, שכל פריצה מהם, אם בהקמת קהילה נפרדת, אם בתלונה למשטרה כמוהם כחילול ה', עשויים אולי להסביר את תגובתה הבלתי אנושית של החסידות בפרשה המדוברת.
הציות לחצר הפך להיות הערך העליון, וכך התשובה לשאלה שהציבה רבקי בוים, היא עגומה ביותר. הקהילה איננה עומדת לשירות הפרט, הפרט אמור לשרת את הקולקטיב הקהילתי, או נכון יותר הוא צריך להתבטל ל"מערכת" ולרצון קודשו של הרבי כיסוד היהדות.
ד"ר דפנה שרייבר חוקרת חסידות, מנהלת תחום יהדות במכון ון ליר.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
