בשבוע שעבר פרסמתי פה מכתב גלוי לחבריי בימין. כתבתי שאני לא מוצאת אנשי ימין שבאמת קראו את פרטי הרפורמה ורוצים במימושה וטענתי שהציבור שתומך במהלך לא באמת מבין את משמעותו. ובכן, טעיתי.

בעקבות המאמר, פנו אלי קרובי משפחה וחברים שכן מכירים את פרטי הרפורמה ותומכים במהלך. שוחחנו והתכתבנו ארוכות לאורך השבוע. כל טענה שהבאתי בפניהם, כגון: אין ממשלה דמוקרטית בעולם שיש לה כוח בלתי מוגבל, או כל הכלכלנים הבכירים מימין ומשמאל מזהירים מפני אסון כלכלי שיבוא עלינו אם הרפורמה תמומש, נדחו על ידיהם כלאחר יד, בטענה שבעבר לבית המשפט היה כוח בלתי מוגבל או שלפני ההתנתקות היו שורה של ביטחוניסטים שטענו שזה צעד נכון, כך שלא תמיד הבכירים צודקים.

אלו טענות מופרכות, שהרי בית המשפט, בניגוד למה שאומרים עליו, דחה 95% מהעתירות שהוגשו במשך השנים ובחר לא להתערב בהן. כך שברור שהוא נזהר מאוד מלהשתמש בכוח התיאורטי שיש לו, וגם אם נרצה להגביל אותו, אני בעד, אבל הגבלה אינה דומה לסירוס שמנסים להשית עליו ברפורמה.

אני לא יודעת מי היו הביטחוניסטים שתמכו בהתנתקות, אבל אפילו אם נאמר שהיתה טעות של בכירים בעבר, זה לא אומר שצריך להתעלם מהאזהרות של כל המומחים ופשוט לצעוד קדימה לתהום. זה לא רציונאלי.

בין תומכי הרפורמה שדברתי איתם, רובם חושבים שיריב לוין ושמחה רוטמן לא באמת מתכוונים לממש את כל התכנית שהציגו לציבור. לטענתם, בכוונה הלכו לקצה עם סעיפים מוגזמים מאוד, כדי שאפשר יהיה להתפשר על כחצי מהם בסופו של דבר. ובכן, אילו הצדק היה איתם, היינו רואים את מובילי הרפורמה קופצים כמוצאי שלל רב על יוזמת הנשיא.

(צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

העברת הרפורמה הקיצונית כפי שהיא בקריאה ראשונה והמשך קידום סעיפיה הקיצוניים, תוך התעלמות מוחלטת מהפשרה שהוצעה על ידי הנשיא, מעידים על כך שמוביליה אינם מתכוונים להתפשר כלל ועיקר. יתכן שהכניסו מלכתחילה מעט עיזים קטנות ושוליות כדי שיוכלו בהמשך להוציאן ולטעון שכביכול התפשרו. עלינו להפנים שרבים ממצביעי הממשלה אינם תומכים ברפורמה כפי שהיא והם מסתייגים עמוקות מהמקום אליו ישראל צועדת בצעדי ענק.

אני חושבת שצריך להכניס לחדר את אהרון ברק, אסתר חיות, שמחה רוטמן ויריב לוין. יישבו ארבעתם עד שיצא עשן לבן ויביאו בפני הציבור הצעה שמקובלת עליהם. ברור שהם יצטרכו להתפשר ולוותר על דברים שחשובים להם מאוד, אבל אני מעריכה שכל פשרה שמקובלת על ארבעת האנשים הללו, תהיה מקובלת גם על רוב גדול מאוד של הציבור, משני הצדדים.

עד לפני חודש וחצי, לא היה סיכוי שאהרון ברק ואסתר חיות יסכימו לכך. היום אין לי ספק שיאותו לעשות זאת. מי שלא יסכימו לכך כיום הם דווקא רוטמן ולוין שחושבים שיוכלו להשיג את מלוא תאוותם ולכן יסרבו להתפשר.

אם אכן ימשיכו לדהור עם הרפורמה על מלוא סעיפיה ההרסניים, נמצא עצמנו במשבר חוקתי, שכן בית המשפט כבר רמז שהוא עתיד לפסול את החוקים. תומכי הרפורמה ישתוללו וירגישו ששוב נעשה להם עוול, ומה פתאום שופטים מתערבים בהחלטות הכנסת. ובכן, תפקידם של השופטים לוודא שהחוקים הקיימים נשמרים ושזכויות האדם נשמרות. הכנסת קבעה זאת כשבחרה להגביל את כוחו של הרוב כדי שלא יוכל לפגוע בזכויות אדם ב"חוק כבוד האדם וחירותו", ואף קבעה שצריך רוב מיוחד של 80 חברי כנסת, או משאל עם להחלטות דרמטיות כגון פינוי חבלי ארץ (חוק זה חוקק לאחר ההתנתקות ובעקבותיה).

במצב של משבר חוקתי, הסכנה לקיום ישראל תהיה מיידית וממשית. השוטרים והחיילים לא ידעו למי עליהם לציית, לכנסת או לבית המשפט. מעולם לא היתה מדינת ישראל במצב מסוכן כל כך. מלחמת יום כיפור זה טיול בפארק לעומת מה שעלול להתרחש פה.

(צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

אם אכן נגיע למשבר חוקתי, לכולנו יש הרבה יותר מדי מה להפסיד. נתניהו, שיש לו מודעות היסטורית גבוהה, לא ירצה להיזכר כמי שבמשמרת שלו נחרבה מדינת ישראל. הוא ינצל את המשבר העצום כדי להשיג לעצמו חנינה שתאפשר לו להמשיך לכהן כראש ממשלה ללא משפט, יצרף לממשלה את לפיד וגנץ ויזרוק את סמוטריץ ושמחה רוטמן ובן גביר מכל המדרגות. גנץ ולפיד יקבלו גיבוי ציבורי רחב להצטרף לממשלה במצב כה מסוכן לישראל, למרות החנינה של נתניהו, ומי שישארו עם כלום ושום דבר אלה שמחה רוטמן ויריב לוין.

אני מבינה שתומכי הרפורמה חשים שנעשה להם עוול שנים רבות והם כמהים לתיקון. אקדיש טור נפרד כדי להוכיח שהעוול מדומה ואינו מעוגן במציאות, אבל האמת היא שזה לא משנה. הם הצליחו לשכנע חלקים בעם שנעשה להם עוול, וגם מתנגדי הרפורמה, כמוני, מבינים שאי אפשר להתעלם מרצון עז כל כך של חלקים בעם.

שנים רבות היתה התעלמות מהתחושות הללו ואת המחיר על כך כולנו משלמים היום. במצב המורכב שנוצר, יש לנו הזדמנות נדירה של נכונות לפשרה מהצד שבעבר לא הסכים להתפשר. אם תומכי הרפורמה לא ינצלו זאת, הם עלולים לפספס את ההזדמנות לשינוי אמיתי שמקובל על רוב העם ולהישאר בסופו של דבר עם מפח נפש.

לא טוב יהיה למדינת ישראל אם הציבור שמרגיש מקופח (גם אם לא בצדק) ירגיש ששוב קיפחו אותו. גם אם בטווח הקרוב ננשום לרווחה כשהרפורמה תתבטל, כבר למדנו שבטווח הרחוק ציבור שמרגיש מקופח ונרמס הוא איום על החברה והמחיר בוא יבוא. כפי שאמר הנשיא, אם צד אחד ינצח, כולנו נפסיד. חייבים להגיע לפשרה שמקובלת על רוב גדול, כדי שנוכל להמשיך להיות עם אחד.

בינתיים, אין ברירה, חייבים להמשיך להפגין בכל דרך שהחוק מתיר. מדינת ישראל צריכה שניאבק למענה. מי שנשארים על הגדר, יצטרכו בבוא היום להסביר לעצמם ולילדיהם איפה היו ומה עשו בימים בהם המדינה האהובה שלנו הכניסה את עצמה לסכנה שכמוה לא היתה מעולם.

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.