הרב אלי בן דהן, תן כבוד גם למבקרים אותך /תגובה

לכבוד סגן השר הרב אלי בן דהן, ישר כח על פעילותך המבורכת למען עם ישראל במשרד הדתות, ובכלל בכנסת ובממשלה.

בשבת האחרונה פרסמת מאמר תחת הכותרת "על תעשייה של שקרים", בו מתחת ביקורת חריפה ונוקבת על הכותבים והגופים החדשים העוסקים בנושאי חקיקה בענייני דת ומדינה.

במאמר מצאתי שלושה חלקים:

א. אתם מאשימים אותי בהאשמות שווא, אין לי דבר וחצי דבר עם המגמות שמייחסים לי ולחברי במפלגה.

ב. שלוש התייחסויות נקודתיות לטענות.

ג. האשמת הכותבים בחוסר ישרות, "רשעות", אינטרס אפל שמוסתר מעיני הציבור – "דבר אחד ברור – לא נלחמים לשם שמים".

קטונתי מלהכניס ראשי בענייני כלל ישראל והנהגת הציבור. אבל, בתור אדם שהצביע ל"בית היהודי" בבחירות האחרונות בתקווה גדולה לדרך חדשה, אני חש כאב גדול למקרא הדברים, ומרגיש צורך להעיר כמה הערות מנקודת מבטי. על העובדות אני לא יודע (וגם לא רוצה) להתווכח. את זה צריכים ללבן אנשי הציבור ופעילי הארגונים הבקיאים בתחום. אך לא זהו הנושא העיקרי.

תן כבוד למבקרים

אני רוצה לתקן נקודה קטנה. כתבת שהכותבים אינם מפרסמים מי עומד מאחורי הדברים. אני חושב שכבר אי אפשר לפספס את המודעות עם הלוגו המעוצב של ארגון "ליב"ה", ואת פעילות האתר "עין פקוחה", שלא מתאמצים להסתיר את שמותיהם ודרכי התקשורת עימם. אבל גם זה ממש לא העיקר.

הנקודה המהותית שהפריעה לי במאמרך, היא הטלת אשמה על אנשים וגופים שלמים, בטענה שהם עובדים שלא לשם שמיים.

במגרש המשחקים של הוויכוח האידאולוגי-פוליטי, ישנם כללי משחק. אם שני צדדים מתווכחים בניסיון לברר אמת כלשהיא, לעניות דעתי הכלל הראשון הוא הערכה בסיסית של העומד בצד השני. אם לתפיסתי הצד השני הוא שקרן ומגמתי תמיד, לעולם לא נוכל להבין זה את זה, והדיון לא יפיק שום תועלת. האשמת הצד השני בחוסר ישרות, ופעולה מתוך אינטרסים ורשעות – שומטת את הקרקע מהאפשרות לקיים דיון אמיתי ונוקב, שיכול להעמיד דברים על דיוקם, ולעזור בליבון הסוגיות.

יתרה מזאת, את אחד מהאנשים העוסקים בתחום אני מכיר באופן אישי. מדובר באדם שעד לא מזמן עסק בתורה מבוקר עד לילה, כל יום, כל היום. מתוך תחושת אחריות, הוא החליט שיש צורך להיכנס לשדה הציבורי-פוליטי על מנת לפעול ולהשפיע בו. האם תוכל להאשים אדם כזה באינטרס כלשהו? האם הוא מנסה להשיג באמצעות הקמפיין הזה מניות פוליטיות? אולי הוא מונע משנאה תהומית למישהו? נראה לי שאמירה כזו באה פשוט מחוסר הבנה והיכרות עם הנפשות הפועלות. ברור שכמו בכל דבר טוב, יש גם סיגים ושוליים, אבל בראייתי המגמה העיקרית של הפועלים בתחום הזה היא לשם שמיים.

מדובר כאן בויכוח אידיאולגי רחב, ולא בעיסוק נקודתי בחוק אחד או שניים. הטענות נובעות מתוך האווירה הכללית של המצב בכנסת כיום. התחושה היא שנבחרי הציבור שלנו שכחו את תפקידה של הציונות הדתית, בלהט ההתרחבות לעשייה כלל ישראלית. גם אם לכל חוק, ולכל קיצוץ, נמצאו פתרונות כספיים והסברים פרקטיים, אי אפשר להתעלם מהאמירה האידאולוגית המשתקפת שהתורה אינה עומדת בראש סדרי העדיפויות של פעילותנו הציבורית.

אחדות אך לא טשטוש

זה לא סוד שהכותבים של החוברת באים מבית המדרש של ישיבת הר המור ובנותיה. את "הקו" של ישיבות אלו אוהבים בכל הזדמנות להאשים בפלגנות, לתפוס כסרבני אחדות סדרתיים, ולכנות חרד"לים, סגורים וכד'. וגם עכשיו, קולות בציבור לא מבינים על מה המהומה, ולמה שוב ישיבות "הקו" מערערות את האחדות שהושגה לפני הבחירות, וההישג האדיר בבחירות עצמם.

כאן הבן שואל: האם כשאדם עומד על עקרונותיו המהותיים ביותר, ולא מוכן להתפשר עליהם, זו סרבנות לאחדות? האם בשם האחדות, כל צד צריך לוותר על האידיאלים הכי חשובים לו? לדוגמה, האם הבית היהודי יהיה מוכן לצרף לשורותיו מי שרוצה להקים מדינה פלסטינית בגבולות 67'? ודאי שלא. האם יסכים לאחד את המפלגה עם מר"צ? מיותר לענות את התשובה. ולמה? כי ברור לכולם שיש קווים אדומים שלא מתפשרים עליהם, והם הבסיס לכל אחדות. מכנה משותף רחב אמור להתבסס על הסכמות בעניינים עקרוניים, ולא טשטוש של האידאולוגיה.

משום מה, דווקא כשהעיקרון המהותי הוא "תורה" זה נתפס כפלגנות.

כשקבוצה מנסה להתאחד, וישנו רוב שאינו אינו מאמין באידיאל של המיעוט – זה לא חכמה לצעוק על המיעוט: אתם פלגנים. זה שהמיעוט אינו בעמדת כח, אין זו סיבה לזלזל בעקרונותיו, בהנחה שמדובר על תהליך אמיתי וכנה של כל הצדדים לאחדות אמיתית.

בית המדרש הזה רוחש כבוד רב למדינה, למערכות הביטחון, הכלכלה, החקלאות, ולשאר חיי החומר של האומה. ובאותה נשימה, מאמין שהתורה היא עיקר החיים, והיא הנשמה של כל המפעלים הגדולים, ורק בזכותה יש ערך לבניין החול. לתפיסה זו אני סמוך ובטוח שגם אתה שותף.

מתוך הגישה הזו, חשים בבית המדרש שהציבור אינו מספיק חי כך. התנהלות נבחרי הציבור מדגישה את העשייה החשובה בכל תחומי בניין האומה, אך הנשמה נשארת קצת חבויה בפנים. באחת ממערכות הבחירות בעבר (1999) הסיסמא של המפד"ל הייתה "נותנים את הנשמה למדינה". משחק מילים על מסירות למדינה, ומסר על התפקיד לגלות את הנשמה שבתוך המדינה. היום "הבית של כולם" אינו נושא את הדגל הזה בקמפיינים ופרסומים, ונושאי הדת שמוזכרים בעיקר מדברים על הנגשה והתאמה של התורה לציבור הרחב. יפה הגדיר זאת השבוע ח"כ מוטי יוגב, בראיון לעיתון 'שביעי': "אם הבית היהודי הולך לאלקטורט רחב, ובמידה מסוימת עוקר שורשים, לדעתי זה מפספס משהו בציונות הדתית".

התפקיד שלנו לרומם את הרוח

המגמה לשפר את כל מערכי הדת, ולהאיר פנים לכל יהודי, חשובה מאוד מאוד. אבל, זה לא סותר את התפקיד העיקרי שלנו לרומם את הרוח, לפעול על מנת לחזק את נושאי דגל התורה בעולם הישיבות הציוניות והחרדיות, להציב לעם ישראל דמויות של קודש שנלחמות לטובת צביונה היהודי של המדינה בכל כוחם. התפיסה של ישיבות "הקו" בנושא היא עמוקה ומורכבת, ולציבור הרחב קשה לתפוס אותה, ובמקום זה קל מאוד לתקוף אותה. העמדת התורה כאידיאל המרכזי של כל אידאלי החיים, נשמעת אמירה מובנת מאליה לכל יהודי מאמין, אבל בפועל כשהיא נאמרת היא חוטפת צעקות מכל הכיוונים.

לבית המדרש הזה יש השפעה עצומה. מדובר באנשים שיושבים במשך שנים ולומדים בתוך בית המדרש, והשפעתם בציבור רחבה הרבה יותר ממה שהם עושים או מתכוונים בעצמם. מדהים לראות איך כל אמירה של הרב צבי טאו שיוצאת החוצה, מדליקה כל כך הרבה אש – כנראה שאנשים מתייחסים ברצינות אליו ואל התורה שלו. גם כאן הגדיר מוטי יוגב יפה – "יכול להיות שלא נבין הכל, אבל צריך להבין שיש פה עוצמה רוחנית".

יש שם עוצמות אדירות, עולמות עשירים של רוח שיודעת לבנות חומר. לאט לאט היא הולכת ונגלית לציבור, פועלת מתחת לפני השטח בתהליכים עמוקים וארוכים. אסור לנבחרי הציבור שלנו להתעלם מהציבור הזה, יחד עם הרצון להתרחב ולפנות את כלל הציבור הישראלי.

אני בטוח שזו גם כוונתך, ואני מאמין בלב שלם בכנות פעולתך לשם שמיים ולטובת עם ישראל. דווקא בגלל זה כואבת לי האשמת הצד השני בפעילות שלא לשם שמיים. אני גם מאמין שאתה תשמח על הקמתם של גופים כאלו שמרימים על נס את דגל הקדושה והתורה, כדי לעמוד בזרם של עשרות הקרנות וארגוני השמאל הליברליים.

יהי רצון שנזכה לפעול עם אל, לשם שמיים, ולהביא את הציונות הדתית לאחדות אמיתית, להישגים נוספים ולצמיחה מתמדת, יחד עם מילוי תפקידה הלאומי בנשיאת דגל הקודש בגאון, בתוך חיי החול של עם ישראל.