שושי ואחיה שאול ניהלו עד לא מזמן חיים שגרתיים לגמרי. הם גרו ביישוב אלון, שושי עבדה כמטפלת רגשית באומנות, מדריכת הורים וצלמת, ואחיה כמהנדס בניין. שלושת הילדים בני 11,8,ו-5 למדו במסגרות החינוך בגוש אדומים, והכלב צ'רלי השלים את התמונה המשפחתית המאורגנת.
עד יום שגרתי אחד בו שושי הגיעה לעבודה, ומשהו בה התעורר. "לפני ארבע שנים הגעתי לעבודה ושמעתי על מורה שנפטרה במפתיע שבוע לפני היציאה לפנסיה", היא מספרת. "זה לא היה המקרה היחיד של פטירה טרגית בגיל הזה, וזה נתן לי מין סטירה. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שמחכים כל החיים לפנסיה כדי להגשים חלום- ואז מקבלים סרטן בראש ונפטרים".
האירוע הזה גרם לה לחשב מסלול מחדש. "באותו יום, דיברתי עם מישהי שהכרתי שהייתה בשנה השנייה של המסע המשפחתי שלה בהודו". שושי ניסחה מייל עם תאריך יעד ליציאה למסע משלהם, ושלחה אותו לאותה חברה ולאחיה, בעלה. בפועל, היציאה למסע הוקדמה בשנה.
איך המייל השאפתני הזה הפך למציאות?
"החלום אופסן מאז במגירה", היא מאשרת. עד הקיץ שעבר, כשהמשפחה טיילה במשך שבועיים באירופה עם קרוואן. "זרקתי לאחיה שוב את החלום לטייל שנה. הפעם כבר ידענו שטיול עם קרוואן הוא המושלמת עבורנו. חודשיים אחר כך אחיה אמר לי- 'יאללה, נוסעים' ".
מה היו הפרוצדורות, מה השארתם מאחור?
"זו בעצם הייתה יציאה לטיול יחד עם מעבר בית ורילוקיישן, בתקופה אחת. היינו צריכים לסגור את הפרויקטים בעבודה, לעשות חיסונים למרכז אמריקה, להשכיר את הבית, לארוז את החפצים שניקח איתנו ואת החפצים שנשארים מאחור".
במסגרת האריזות של הבית, הם מסרו חלק לא מבוטל מהציוד שלהם מתוך מחשבה שהם לא זקוקים להם באמת. "אני בטוחה שכשנחזור נראה את כל החפצים שהיו בארגזים במשך יותר משנה והסתדרנו בלעדיהם, ונמסור עוד".
חיים את החלום: משפחה חרדית נודדת בין 50 מדינות
10
0
איך נבחר היעד?
"בהתחלה חשבנו על המזרח אבל בעולם פוסט קורונה העדפנו לטייל בהתחלה בארץ מפותחת". מלבד הקורונה, הם ידעו שמסע כזה הוא מורכב מהרבה בחינות, ורצו לצמצם את הפער התרבותי ולצאת למדינה ש'קל' יותר לטייל בה, ובחרו בצפון אמריקה. עכשיו, אחרי שבעה חודשים בארה"ב בקרוואן, הם מוכנים לשלב הבא: מסע במרכז אמריקה עם תיקים על הגב.
מטורף לטייל עם קרוואן! ספרו על ההתארגנות, האתגרים, היתרונות?
"מבחינתנו זאת הדרך המושלמת לטייל עם ילדים", הם מספרים. ומה שלנו אולי נראה בלתי אפשרי עם שלושה ילדים, הוא עבורם הדרך האידיאלית לטייל. "אפשר לחנות במקומות מדהימים ולישון בהם: יערות, על שפת אגם או נהר, וליד גן שעשועים".
המשפחה שמטיילת בהודו עם 5 ילדים, עד שיימאס
9
0
יתרון משמעותי של הקרוואן הוא המטבח שנמצא איתם כל הזמן, ומאפשר לבשל בזמן שהילדים משחקים בפארק. יתרון נוסף, הוא האפשרות לנסוע נסיעת לילה, ולגמוע מרחקים כשהילדים ישנים. "כשהיינו בדרך הארוכה לאלסקה ונהגנו שעות ארוכות מדי יום, היינו משכיבים את הילדים לישון (עם חגורות בטיחות כמובן) ונוסעים עוד שעתיים שלוש בכל ערב. בחלק הזה של העולם השמש שוקעת מאוחר מאוד בקיץ, ואפשר לנסוע באור עד חצות בלי להתעייף".
והחסרונות?
"המרחב". שושי עונה את התשובה המתבקשת. "המרחב מאוד קטן, ולילדים זה משמעותי- הם חולקים מיטה, ישנים על ספה נפתחת, ואין להם מרחב פרטי שהוא רק שלהם, וזה מאתגר אותם", האתגר הוא לא רק טכני, אלא גם מהותי. "זה מאתגר במיוחד את הגדולה שכבר מתבגרת, וזקוקה למרחב משלה".
בגלל שהמקום מוגבל, צריך להיות מחושבים ביותר- גם מבחינת חשמל ומים. "בלילות שאנחנו לא מחוברים חשמל- שזה בעצם רוב הלילות- אפשר להדליק חימום רק לחלק מהלילה, ולשים לב שלא משאירים אורות דולקים". חיסרון נוסף הוא שהקרוואן מתבלגן מאוד מהר. "בזמן נסיעה הדברים זזים, דברים עפים מהשולחן, וצריך לטאטא כמה פעמים ביום".
בקרוב אתם עוברים למרכז אמריקה, לתיקים על הגב- מה דורש המעבר הזה?
אם עד עכשיו הם התרגלו להיות מחושבים בכל הנוגע לציוד, הדרישה הזו עולה עכשיו פי כמה. "אנחנו צריכים להיפרד מחלק גדול של הדברים שיש לנו. כל אחד עם התיק שלו, ואין מקום לבזבז".
המשפחה תמכור את הקרוואן שליווה אותה שבעה חודשים, תטוס מטקסס למקסיקו, ושם תתחיל את החלק השני של המסע.
ולשאלה המתבקשת, מאיפה הכסף?
"אנחנו עובדים קצת מרחוק, השכרנו את הבית, וקצת חסכונות".
מבחינת חינוך לילדים, מה עושים?
בתחילת המסע, ההורים קבעו כמה חוקים: "צריך לעשות חמישה עמודים ביום בחוברות הלימוד, ומותר מסכים רק אחרי חמישה עמודים, ורק בנסיעה של למעלה משעתיים. לפעמים המוטיבציה היא חיצונית- וזה בסדר".
מלבד החוברות, הם עשו מנוי שנתי למוזיאוני מדע ברחבי צפון אמריקה ולומדים המון במוזיאונים של מדע, היסטוריה, חלל וטבע. הילדים שומעים פודקאסטים ולומדים מכל ביקור. "שומעים על המשלחת לואיס וקלארק, ואז לבקר במוזיאון שמספר עליהם שנמצא ליד נהר המיסיסיפי- ולהכיר כבר את הסיפור".
הלמידה נעשית תוך כדי תנועה. "לומדים כפל כשמכניסים את המטבעות למכבסה, מתרגלים כתיבה בהכנת רשימת קניות לסופר, קריאה באנגלית בשלטים בדרך. "אנחנו מנסים לקחת ברצינות ולענות על כל שאלה ששואלים, גם אם אנחנו צריכים לחפש את התשובה, והשאלות מאתגרות אותנו כהורים. הדבר הכי חשוב הוא הזמן שלהם איתנו- בו הם לומדים כל כך הרבה פשוט, מהחיים".
מה עושים כשכל אחד רוצה משהו אחר?
"מתפשרים". זה נשמע פשוט, אבל זו תשובה לא מובנת מאליה במסע כל כך אינטנסיבי. "מקשיבים לכולם, אבל בסופו של דבר אנחנו ההורים מקבלים את ההחלטה שאנחנו חושבים שנכונה לכולם". לפעמים הם מתפצלים כי כל אחד צריך שקט, וזמן אישי".
על מה לא תוותרו בשום מחיר?
"קפה נורמלי. יש לנו מקינטה ומכינים כל בוקר קפה כי הנוזל הכהה הזה שמוכרים כאן- הוא לא קפה בשום צורה".
אתם מתכננים את המסלול או זורמים?
"המסלול מתוכנן בגלל אילוצים של עונות וחגים- שלכת בניו אינגלנד בחגים, אלסקה ביולי, וכו'. במסע ארוך אנחנו פחות בלחץ להספיק. כשמטיילים כל כך הרבה זמן יש ימים שהם ימי סידורים או ימים שבא לנו בית".
חיים את החלום: המשפחה שגילתה איך לחיות נכון
7
0
מה נקודת השיא?
כל אחד מבני המשפחה משיב תשובה אחרת. לשושי היה זה רגע בפארק הלאומי גרנד טיטון, טיול ראשון באופניים. "הייתי מאחור, הסתכלתי עליהם רוכבים ומאושרים וברקע רכס ההרים היפיפה הזה, והרגשתי אושר". לאחיה זה היה הרגע בו הצליחו לראות את הר הדנאלי באלסקה. "זה הר שרוב ימות השנה מכוסה עננים. הוא ישב על גג הקרוואן ושתה קפה מול הדנאלי", מתארת שושי. "היה מדהים לראות אדם מגשים חלום".
View this post on Instagram
נגה זוכרת את הרגע בו הגיעו לאלסקה והצטלמו ליד השלט. "בגלל שנסענו כל כך הרבה זמן, הרגשנו שהרווחנו את השלט הזה בגדול". איילה מספרת על רגע בו הם נתקעו עם פנצ'ר באמצע שום מקום, ופגשנו בצד הדרך אדם שהלך ברגל מדרום ארגנטינה לצפון אלסקה. "שחר עדיין מדבר על ילוסטון, גם חצי שנה אחר כך".
היה רגע שרציתם לעוף הביתה?
"האמת, שלא" שושי מסבירה שהיו לא מעט קשיים, אבל בשום שלב לא הייתה מחשבה לסיים את הטיול. היא מתארת רגע שאין הורה שלא יזדהה איתו: "היו כמה רגעי משבר שאמרנו לילדים שאם ממשיכים ככה- אפשר לחזור לישראל, כי להתעצבן עליהם ולהרגיש הורים גרועים, אפשר גם בבית".
מה התחושות כשיש תקופה מיוחדת בישראל- חגים, או מלחמה חלילה. איפה זה פוגש אתכם?
"זה לא פשוט. כשהיה מבצע צבאי הייתה לנו תחושה ממש קשה שאנחנו דואגים ומטיילים בזמן שאחרים נמצאים במצב מאוד קשה. במיוחד כשאחיה נמצא ביחידת חילוץ של פיקוד העורף, אז בכל מבצע צבאי הוא הראשון שמתגייס למילואים והאחרון שמשתחרר. הוא הרגיש כמו ארי בסוגר".
למה אתם הכי מתגעגעים?
למשפחה, לחברים, לצ'רלי הכלב שלנו וגם למכונת קפה והשואב.
מה תיקחו איתכם לחיים השגרתיים כשתחזרו הביתה?
"את הזמן המשפחתי יחד, את המחשבה שאין זמן מושלם להגשים חלום, וצריך לייצר אותו. את תחושת המסוגלות- שאין הרבה דברים שאנחנו רוצים ולא מסוגלים להשיג בעזרת נחישות ועבודה קשה".
טיפ למשפחה שגם רוצה לאזור אומץ ולצאת לטייל?
"הקשיבו לקול הפנימי שלכם, והתעלמו בנימוס מרעשי רקע. תמיד יהיו אנשים שיביעו את הדעה שלהם ויחשבו שאתם מזיקים לילדים ועוד אלף ואחד סיבות למה לא כדאי לצאת, לא צריך להקשיב לכולם".
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים