"הגנרלים טענו שהצבא כבר מגויס וערוך… 'אנו חייבים לצאת למלחמה', אמרו, 'בלי לשעות לתוצאות. מעצמות המערב יהיו נאלצות לבוא בעקבותינו… ואפילו נישאר לבדנו אסור לנו להיכנע! על הצבא מוטלת החובה להגן על אדמת הלאום, הוא רוצה להילחם והוא יילחם'. 'הם ביקשו, התחננו, איימו. אחדים מהם בכו' ".
כך תיאר אדוארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, את פגישתו עם ראשי הצבא שלו שהתנגדו לכניעת ארצם לגרמניה, במה שנודע לימים, בשם הזכור לשמצה "הסכם מינכן". הדברים מופיעים בספרו של דוד ויטל "מדינות קטנות במבחן הקיום", המנתח את האתגרים הניצבים בפני שלוש מדינות; צ'כוסלובקיה, פינלנד וישראל. בספר מצוטט מנהיג ערבי באומרו ש"קיומה התוקפני של ישראל הוא ההתגלמות הברורה של חברה מושחתת, שמן ההכרח לעקרה מן השורש".
הדבר הראשון המשותף ל"הסכם מינכן" ולהסכם שעליו חתמה הממשלה, במעבר הגבול בנקורה, הוא הכניעה. אם מוסיפים לכך גם את חלקה ומעורבותה של צרפת, בהסכם מתקבלת תמונה מדאיגה. עד כמה ניתן לסמוך על הצרפתים ניתן ללמוד מנימוקי הכניעה שהציג בנש כאשר "התייחס לעובדה המרכזית, שצרפת ביטלה דה־פקטו את אמנת הברית שלה עם צ'כוסלובקיה", כפי שציין ויטל בספרו.
עד כאן בעניין הדמיון ותחושת הדז'ה וו שמרחפת באוויר לנוכח כניעתה של ישראל ללבנון. תחושה ששבה ומופיעה כל אימת שהשמאל תופס את השלטון. עיין ערך בחירות 92' והסכם אוסלו. אבל מה שמטריד יותר בהסכם הכניעה לחיזבאללה הוא השוני שלו מ"הסכם מינכן". והכוונה לתמיכה הגורפת והאחידה שקיבלה הממשלה מהגנרלים. אם צ'כוסלובקיה, שהגנרלים שלה סרבו להיכנע, ניגפה בפני האויב, מה יהא על מדינת ישראל שהגנרלים שלה היו שותפים לכניעה? שלא לומר חתרו אליה.
זוהי תופעה מוזרה כאשר אנשי צבא אינם ששים אלי קרב. תגובתו של הנשיא בנש למשל, לתחנוני ראשי הצבא, הייתה של ההערצה. על האופן שבו ראה הנשיא ג'ון קנדי את המיליטנטיות שהפגינו ראשי הצבא האמריקאי, במשבר הטילים בקובה, סיפר רוברט קנדי, אחיו: "את הנשיא קנדי הטריד חוסר־היכולת לראות מעבר לתחום הצבאי הצר… מאוחר יותר, אמר כי עלינו לזכור שהם אומנו להילחם ולערוך מלחמה – כי אלה חייהם. אולי היינו מודאגים עוד יותר אילו הללו התנגדו תמיד לשימוש בנשק ובאמצעים צבאיים – שכן אם הם לא יהיו נכונים, מי יהיה נכון?"
המשבר הערכי והמוסרי, התוקף את מערכות הביטחון במדינה, ושנחשף עם תמיכתן בהסכם עם לבנון, לא התרחש רק בתקופת ממשלת "השינוי", אך הוא לבטח החריף בתקופתה. התבוסתנות המדריכה את ראשי המדינה אל מול האויב משודרת לבכירי הצבא ופועלת את פעולתה. עם זאת, ראשי צה"ל, בהתבטלותם בפני הממשלה, אינם נקיים מתרומתם למצב המסוכן. תמיכת הגנרלים בדימוס בהסכם מורה על כשל יסודי ומהותי בשורות צה"ל.
נמיכות הרוח שמפגינה ממשלת "השינוי" מנוגדת לחלוטין, לגישה של המחנה הלאומי ולמשנה הרוויזיוניסטית שהדריכה אותו והכוונה בעיקר לעקרונות "קיר הברזל", שאותם אימץ ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון.
דוגמה לתפיסתו הביטחונית והמדינית של בן גוריון מופיעה בספרו של יצחק בר־און "מטריה ביום סגריר… יחסים ביטחוניים בין צרפת לישראל, 1956-1948". במסגרת הדיונים שנערכו בין ישראל לצרפת בעניין היציאה ל"מבצע קדש", שלח בן גוריון הנחיות לגולדה מאיר כיצד לנהל מו"מ: "ככלל את השיחה יש להתחיל בנוסחה חיובית, ברצון להשתתף במלחמה ובכלל נכונותנו לשתף פעולה עם צרפת בכל השטחים ובהוקרה על העזרה שהגישה לנו מימי מלחמת הקוממיות ועד היום. אבל אין להרבות ב'רבולפסטבו' [ביטוי ברוסית שמשמעותו הכנעה יתרה או התבטלות עצמית]".
הבחירות שיערכו ביום שלישי הם בין השאר על השאלה איזו מדיניות ביטחונית תדריך את ישראל. כזו המרבה ברבולפסטבו, כמו ממשלת "השינוי", או מדיניות הדוגלת ברביזיוניזם ובקיר ברזל.
ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וכלכלי ומחבר הספר "עוז לתמורה- עמוס עוז מכשף השבט".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
