האתגרים שניצבים לפתחה של הציונות העכשווית

"וודסטוק של מעריצי הרצל", קרא יזהר הס, סגן יו"ר ההסתדרות הציונית, לאירוע שהתקיים בבאזל בשבוע שעבר, ובאמת ניתן היה למצוא באולם הכנסים בבאזל ולאחר מכן בקזינו שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון לפני 125 שנה, מגוון רב של אנשים ונשים; מבוגרים וצעירים, יהודים חרדים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, מסורתיים ורפורמים, גם שייח' דרוזי ונסיך מדובאי ואפילו נינתו של הקצין היהודי-צרפתי אלפרד דרייפוס; כולם וכולן התקבצו ובאו מיותר מ-40 מדינות ברחבי העולם.

למשך יומיים נדמה היה שאנו משחקים במהדורה בוגרת של המשחק 'הרצל אמר'. חוץ מאשר לרוץ למלון שלושת המלכים להצטלם ליד הריין בתנוחת הרצל על המרפסת, להקשיב לשורת פאנלים של מנהיגים, יזמים, תורמים ועסקנים מרחבי העולם, ולהפריע במצור בטחוני את מנוחתם של תושבי באזל השלווים, התעורר גם דיון ער בשאלת משמעותה של הציונות היום, במאה ה-21. האם הביטוי ציונות עוד פועם בלבנו, והאם הוא מתאים לצעירי וצעירות המאה ה-21 שהפראק והצילינדר כבר לא עושים עליהם רושם.

הבית שבו גדלתי היה ממוקם בין שלוש שכונות ירושלמיות. רחובותיה של האחת (שכונת בקעה) נשאו את שמותיהם של בני יעקב, מייסדי שבטי ישראל, השנייה (קטמון) בחרה להציג על שלטיה יחידות צבאיות, מבצעים ומחתרות יהודיות מ-1948, לפני ואחרי הקמת המדינה, ובהתהלכי בשכונה השלישית (קטמונים) יכולתי לפגוש את חכמי המשנה. שלוש שכונות, שלוש קבוצות של חלוצים אשר לאורך כמעט 40 מאות האמינו ביכולתם לחלום, לבנות לאום ותרבות יהודיים ולחולל שינוי. שלוש שכונות, שלוש קטגוריות, אשר יחד מרכיבות את המשולש הציוני – אבות ואימהות השבטים, לוחמים ומגנים, ואנשי רוח ודעת. במלים אחרות – משפחה, בטחון, מסורת. 

אולם האתגר של הציונות היום אינו מוגבל לשאלה כמה יהודים יבואו להצטרף לפרויקט הציוני הישראלי המעניק משפחה, בטחון ומסורת, או כמה יתמכו במדינה וירגישו קשורים אליה מרחוק. האתגר הציוני העכשווי קשור ביכולת לגשר על הפערים בין השבטים השונים שכבר גרים בארץ ורואים בה את ביתם. החלוצים אשר העמידו לנו מדינה, מורשת תרבותית וחלום הותירו לנו את עבודת הגישור, הכבוד, הדיאלוג והפשרה. המושג המעצב של העשורים הראשונים של הציונות והמדינה היה 'כור ההיתוך'. בשם אתגרי המדינה הצעירה שולם מחיר כואב של מחיקת נרטיבים, שפות ומסורות. הציונות של היום תלויה ביכולת לחזור אל גחליו הלוחשות של כור ההיתוך ולהקשיב ללחישות. במילותיו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון בבאזל: "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר… בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים".

אתגר נוסף שניצב לפתחה של הציונות נוגע לצעירי העולם היהודי. לפני מספר שנים נכחתי בפגישה של מנהיגים יהודים אמריקאיים שהגיעו עם הפדרציה היהודית של ניו יורק לפגוש מנהיגות מקומית. במסגרת תרגיל מתודי שורטט על הרצפה משולש אשר שלושת קודקודיו החזיקו שלוש אופציות ליסודות עליהם מבוססת זהותם היהודית של המשתתפים: מסורת ולוח שנה יהודי; מדינת ישראל; תיקון עולם.

התבקשנו לעמוד בתוך המשולש במקום שמזקק את זהותנו. בשלב זה לא נתגלעו הבדלים גדולים בין הקבוצה הישראלית לקבוצה האמריקאית, כאשר רוב המשתתפים נעמדו פחות יותר במרכז המשולש.

בשלב הבא נתבקשנו לעמוד במקום בו היו עומדים ילדינו לו היו נוכחים בחדר. כעת, בעוד הקבוצה היהודית סברה שילדיה ימשיכו במידה רבה את דרכה, הרי שרוב חברי הקבוצה האמריקאית ניצבו בקודקוד 'תיקון עולם' ורק מתי מעט סברו שהזהות היהודית של ילדיהם מבוססת בעיקרה על הקשר למדינת ישראל או למסורת היהודית. זהו האתגר. אולם במקום להצטער עליו ולבקר אותו, עלינו ללמוד ממנו ולנצל אותו: להזמין את הצעירים היהודים לפעול למען 'תיקון עולם' במדינת ישראל, בשדות הפעולה המושכים אותם – אקלים, שוויון, עוני, רווחה, חינוך וכד', וכן לסייע להם להיות מעורבים ב'תיקון עולם' בארצותיהם שלהם.

'תיקון עולם' יכול להכיל זהות יהודית עשירה המחוברת למדינה ולמורשת, כל עוד מדגישים את המוטיבציה המקשרת בין האקטיביזם לתרבות היהודית, בין האוניברסלי לפרטיקולרי, בין "יסודות החירות, הצדק והשלום" לבין "חזונם של נביאי ישראל", כל עוד סיפורם של מתקני העולם החדשים מתחבר לחולמים, לאקטיביסטים, ולרפורמטורים של התרבות היהודית לאורך ההיסטוריה.

כשהושלמה בריאת העולם, דרש הקב"ה מאדם וחווה, ע"פ מדרש קהלת רבה: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך". אולי משימתה של הציונות במאה ה-21 היא לאפשר לצעירי העולם היהודי להצטרף לקב"ה במעשה הבריאה, בבחינת "יש מי שיתקן אחריך". 

עו"ד שלומית רביצקי טור-פז היא מנהלת מרכז ג'ואן וארווין ג'ייקובס לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה.