הרב אילעאי עופרן – רב קבוצת יבנה וראש מכינת רוח השדה – מתייחס לתופעה בציונות הדתית בה הורים "לייטים" שולחים את ילדיהם לחינוך במוסדות חרד"לים.

הפוסט המלא של הרב אילעאי עופרן

שנים שאני מנסה להבין את הפער המובנה בחינוך הדתי בין כלל הציבור לאנשי הצוות. מדוע ברוב המוסדות המורים והמורות מגיעים ממרחב הרבה יותר מקפיד ושמרן מרוב ההורים? באסיפת הורים ממוצעת בכל ישיבה תיכונית או אולפנה, קל לזהות מרחוק מי מורה ומי הורה.

אני מבין בהחלט שאנשים מאד אידיאליסטיים נוטים לפנות לעבוד בחינוך באחוזים גבוהים בהרבה מאשר האדם הבורגני הממוצע. אבל אני מתקשה להבין מה גורם להורים שבאורח חייהם הם לגמרי ״לייטים״, להתעקש לשלוח את ילדיהם לחינוך חרד"לי.

אפשרות אחת היא ״תיאורית הקפיץ״ – ההנחה של הרבה הורים היא שלאורך החיים יש שחיקה, זליגה, וירידה בהיבטים דתיים ורוחניים, ולכן כדאי בגיל צעיר למתוח את החינוך של הנוער למרחב יותר שמרן וקפדן, כך שאחרי ההתבגרות, הצבא, האוניברסיטה, הרווקות ותלאותיהם הרוחניות, ינחתו הילדים פחות או יותר איפה שההורים שלהם.

אותם הורים לייטים יודעים על מה הם מדברים. זה התהליך שעבר על חלק ניכר מהם. העניין הוא, שהם נוטים לשכוח שלקפיצים יש עוד כמה תכונות. כמו למשל העובדה שכשמותחים אותם לצד אחד הם לפעמים מתעופפים בדיוק לצד השני. מי שלא מכיר את התופעה הפיזיקלית הזו, מוזמן לשוחח עם חלק מבוגרי ובוגרות מוסדותינו המפוארים. סיפור חייהם.

זה הקושי בחינוך – אותו מהלך חינוכי ממש עובד על חלק מהציבור באופן אחד ועל חלק אחר באופן הפוך. הרבה פעמים קשה להעריך מראש האם ״מתיחת הקפיץ״ של הנער או הנערה שלפנינו, תאפשר להם לצאת מחוזקים לעולם או תעיף אותם בדיוק לקצה השני.

הפתרון היחיד הוא גיוון. במקום לבנות מוסדות עם קו אחיד, ברור וחד, כדאי לשאוף לדבר בכמה קולות. כך אולי יוכלו כל נער או נערה למצוא את השפה החינוכית הרלבנטית עבורם בתוך המרחב החינוכי שבו הם גדלים. הצרה היא שבשביל זה צריכים מחנכים ומוסדות להכיר בזה שדרכם היא לא האופציה היחידה, שלא כל האמת בידם ושיש אפשרויות נוספות שהן לא בהכרח פחות טובות. לצערי, עד היום, לא פגשתי כאלה.