אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

"אבא שכב בין גופות, הלכנו בשלג ומכל עבר ירו בנו"

יהודית ירושלמי טריס היתה בת 5 כשנאלצה לעבור את השואה יחד עם בני משפחתה. צפו בעדותה המטלטלת, בה היא מספרת על המסע הארוך והמורכב שעברה

"אבא שכב בין גופות, הלכנו בשלג ומכל עבר ירו בנו"
  (צילום: סרוגים)

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואנחנו מזמינים אתכם לצפות בעדותה של יהודית ירושלמי טריס, שהיתה רק בת 5 כשמלחמת העולם השניה הגיעה אליה.

למרות שהיתה ילדה קטנה, יהודית זוכרת את פרטי המסע המטלטל והמורכב שעברה. הסיפור שהתחיל בנסיעה חנוקה ברכבת מסע לעבר צעדת מוות, התגלגל לגטאות, בתים של חסידי אומות עולם שונים ולמסתורים טחובים.

צפו בעדות של יהודית ירושלמי טריס

בצ'רנוביץ

"אמא שלי היתה מנהלת חשבונות, אבא שלי היה מהנדס טקסטיל, והיתה לי אחות קטנה בת פחות משנה". היא מספרת על החיים הטובים שהיו לה לפני שפרצה המלחמה.

עוד באותו נושא

צעדת הימים האחרונים: צוללים לזיכרונות השואה של לאה גרינפלד

עם כיבוש הנאצים את רומניה, אביה של יהודית נשלח להילחם בצבא ברית המועצות. "הם היו ליד גשר, והגיעו מפציצים גרמנים והפציצו את הגשר, סוס ורוכבו נפלו למים וטבעו. אבא שלי חיכה לתורו לעלות לגשר, הגיעו מטוסים גרמניים וירו של החיילים שעמדו על הגדה".

"אבא שלי נפצע. הוא שכב שמה כמה שעות, עם הפצועים וההרוגים, עד שהוא קם והחליט שאין לו ברירה". אביה של יהודית הלך ברגל במשך שבוע, כשהוא פצוע ומדמם, עד שהגיע חזרה למשפחתו.

האב הגיע וגילה שביתו התינוקת נפטרה ממחלה, שלא היה אפשר לטפל בה בגלל שהכיבוש הגרמני לא איפשר להשיג תרופות. כעת הם נותרו: יהודית, הוריה, דודתה וסבה וסבתה.

צעדת המוות

המשפחה נשלחה ברכבת מסע, בנסיעה בה נפטרו יהודים רבים, למקום בלתי ידוע, בו הם הוכרחו להתחיל לצעוד. "אנחנו לא יודעים את הכיוון ולאן. יורד עלינו שלג וגשם, האדמה בוצית, ואנחנו רטובים. בלילה סבתא נפטרה, ולפנות בוקר סבא נפטר מתשישות, מקור ומרעב".

היא מספרת שיהודים רבים נרצחו במכות מכתות הרובים של הגרמנים, "הלכנו כשבצידי הדרך היו מונחות גוויות. אני בוכה, אבא ואמא לקחו אותי על הכתפיים". משפחתה של יהודית מצאו בעצמם גבורה שלא תיאמן, והחליטו לברוח מהשיירה.

הם דפקו על דלת של בית בכפר, ופתחה להם אישה אוקראינית שהסכימה להחביא אותם אצלה מספר ימים. כשהנאצים הגיעו לחפש אותם, האוקראינית אמרה שהם קרובי משפחה שלה, וכך הצילה את חייהם.

לאחר מספר ימים היא נתנה להם צידה לדרך, ושלחה אותם לדרכם. "התחלנו ללכת בשלג, בגובה של חצי מטר. ואנחנו הולכים וקר לנו, עד שהגענו לבקתה נטושה. נגמר לנו האוכל, דודה שלי אמרה שהיא חושבת שמגדלים בשטח הזה סלק סוכר. מצאנו סלקים ואכלנו את זה במשך כמה ימים".

החיים בגטו

המשפחה המשיכה ללכת בשלג, עד שהגיעו לגטו שרגורוט. בגטו הוריה ודודתה של יהודית חלו בטיפוס, כך שלא היה מי שיטפל ביהודית הקטנה. היא הצליחה לשרוד כמה ימים, עד שבני משפחתה החלימו.

הם נשלחו כל יום לעבודות כפיה מחוץ לגטו, והחליטו יום אחד לברוח בזמן היציאה לעבודה. הם הלכו בתוך ביצות, עש שהגיעו לבית של אישה ענייה מאוד, שהכניסה אותם לביתה.

"לא היתה אפשרות לחיות לבד, נאלצנו לחזור לגטו". הגרמנים שלחו את אביה יחד עם שאר גברי הגטו לבנות גשר במקום רחוק, שם הוא שהה במשך שנה.

גבורת אביה

"הם עבדו עבודה קשה מהזריחה עד הלילה. יום אחד אנשים ניסו לברוח מהמחנה, אז ה-SS ששמרו על הגשר קשרו להם אבנים לצוואר וזרקו אותם לנהר".

"אבא שלי היה אדם מאוד אמיץ. הוא לקח את הבגדים והנעליים שלו וניקה אותם כמה שיכל, ישן עליהם כדי שיהיו מגוהצים. להיות בלי נעליים פירוש הדבר זה לקפוא מקור. הוא היה רזה מאוד, כמעט שלד".

"הוא נכנס לקרון רכבת הציוד, והשומר של הרכבת רצה להרוג אותו. הוא הביא לשומר את הבגדים והנעליים שהוא ניקה, ואת מעט הכסף שהגרמנים שילמו להם עבור העבודה, והשומר הניח לו להישאר שם".

אבא של יהודית קפץ מהרכבת, ושוב, הלך במשך שלושה שבועות כשהוא קופא מקור, עד שהגיע לגטו שבו חיכו לו יהודית, אימה ודודתה.

החודשים האחרונים של המלחמה

המשפחה ברחה שוב מהגטו, לבתים של אוקראינים שנתנו להם לגור אצלם בתמורה לכך שיעבדו אצלם בחקלאות. "בפעם היחידה שיצאתי לשחק עם ילדים אוקראינים, הגיעו שלושה חיילים גרמנים ושאלו אותי 'את יהודיה?'. הייתי ילדה בת אולי 7, שמנסה לחשוב מה לעשות".

"חשבתי, אם אענה לו, סימן שאני מבינה גרמנית. עשיתי את עצמי טמבלית, כאילו אני לא מבינה. הם עזבו אותי, והילדים האוקראינים לא הלשינו עליי. אם היו תופסים אותי, היו תופסים גם את שאר המשפחה".

"אני אזכור את זה, את הפחד המשתק, ומיד לחשוב איך לצאת מזה". אבא של יהודית עבד במפעל מלח, וקיבל בתמורה לכך גוש מלח, שהיה דבר יקר שעזר להם להתקיים במשך המלחמה.

אחרי השחרור, המשפחה נסעה חזרה לצ'רנוביץ. בזמן הנסיעה ברכבת נכנסו חיילי הצבא הרוסי ולקחו את הגברים כדי לשלוח אותם לחזית.

"אמא קשרה לאבא מטפחת, השכיבה אותו בקרון וכשהחיילים שאלו אם יש פה גברים, היא אמרה שלא, ושמי ששוכב על הרצפה זאת אחותה שחולה בטיפוס. החיילים שמעו את זה, וברחו".

אחרי המלחמה

גם אחרי המלחמה הוריה של יהודית עבדו קשה כדי לשרוד. אביה נלקח לעבוד במפעל, ומשם הוא ברח ברגל לגבול רומניה ופגש שם את יהודית, אימה ודודתה.

הוריה של יהודית ויתרו על אוכל ובגדים, כדי לממן ליהודית מורים פרטיים שיעזרו לה לרכוש השכלה. הם עלו לארץ, וגם כאן לא חסכו מהם קשיים.

הם גרו באוהל מחורר במעברה, בלי עזרה מהמדינה, עד שעברו לגן שורק. שם ילדי כיתתה של יהודית זילזלו בה וצחקו על המבטא שלה.

משואה לתקומה

ליהודית יש משפחה לתפארת: שלושה ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים, מהם היא רווה המון נחת. היא עבדה במשך 40 שנה בתעשייה האווירית, וגם כיום היא תומכת ועוזרת לעובדי החברה שהם ניצולי שואה.

היא מתנדבת בעמותת "אביב לניצולי השואה", שעוזרת למי שזקוק לעזרה משפטית על מנת לקבל את הזכויות והכספים המגיעים לו.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
הרבי
נועם | 12-06-2022 9:37
הרבי מלובביץ' ישו