העיתונאי קלמן ליבסקינד פרסם השבוע מאמר מעורר עניין (ב'וואלה' ו'מעריב') בו הוא סוקר את התופעה בה בכירים בארגוני שמאל שהחליטו לעזוב את הארץ בשנים האחרונות. לדוגמא יולי נובק 'משוברים שתיקה', איתן בורנשטיין שהקים את עמותת 'זוכרות', גילה סבירסקי בעברה מנכ"לית הקרן החדשה ועוד שורה של אנשי מפתח בארגוני שמאל.

הסייפא שעולה ממאמרו של ליבסקינד כפי שהוא גם אומר שמ"בלי לדבוק בכוח ההבטחה (האלוהי)", אז חילוני לא יכול להצדיק את ישיבתו לא בקרית ארבע ולא ברמת אביב.

נוח מאוד לליבסקינד להביא דוגמא מאנשים מהשוליים של השמאל הלא ציוני אך השדרה המרכזית של השמאל נטועה בישראל, אם כי אני חייב לציין שלאנשי שמאל קשה לא אחת להצדיק את זכותם על הארץ והם עומדים לא פעם נבוכים מול שאלות כאלה.

קלמן ליבסקינד (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

זה אולי מפני שמערכת החינוך פחות נגעו בשאלה הזאת וכי הטיעונים לגביה מורכבים ולא כוללים משפט כמו 'אלוהים הבטיח לנו' (אם כי זה גם יכול להיות טיעון לגיטימי), אבל אפשר וצריך לבדוק 'מהי זכותנו על הארץ?'  מבלי להסתמך על טיעונים שנטועים בעולם האמונה.

ההבטחה מגיעה עם תנאי

אפרופו אמונה, גם לפי המקורות, ההבטחה האלוהית מגיעה עם תנאי: לקיים את המצוות, להיות טובים לארץ ועוד. הרעיון הוא שארץ ישראל ניתנה לנו לפיקדון ואיננו בעלים של האדמה הזאת.

זה תמיד מזכיר לי את המשפט שאני אומר תמיד לערבים שאני לא רוצה להתווכח איתם: "בואו נסכם שהאדמה הזאת היא לא שלי ולא שלך אלא של אללה או אלוהים".

אפשר לראות שבמהלך ההיסטוריה 'ההבטחה האלוהית' לא גרמה ליהודים לעלות במסות לישראל והיה צריך לקרות צבר של אירועים היסטורים מרשימים כדי לגרום ליהודים חילונים בעלי תודעה לאומית ומדינית לעלות ארצה.

מתוך מבצע העלייה צור ישראל ב 2020 (צילום: איתן אלחדז ברק)

אותם יהודים לא אמרו 'רק בידי שרף ומשיח', אלא פעלו כדי להקים גופים ממסדיים כדי שאלו יפעלו במרץ ובאמצעים מדיניים דיפלומטיים בעולם כדי לבסס את זכות ההגדרה העצמית היהודית.

לא הסתפקנו רק בהבטחה האלוהית אלא במשפט העמים

למה הם באו לכאן? פרופ' רות גביזון ז"ל, כותבת על כך: "עליית היהודים לארץ ישראל שונה מתופעות קולוניאליסטיות, הן מבחינת מעמדם בארצות המוצא והן מבחינת זיקתם לארץ ישראל; היהודים החיו בגלות – הם היו זרים במקומות רבים סבלו מרדיפות קשות, והמקום היחיד בעולם שבו נהנו אי פעם מריבונות מדינית היה ארץ ישראל. ודאי שחירותם לעשות זאת הייתה גדולה יותר מחירותם של האנגלים והספרדים שכבשו את יבשת אמריקה".

ובכן, הפעולות של אותם פעילים ציונים מהרצל ועד בן גוריון הביאו את העולם להכרה בזכותם של היהודים על ישראל ורק נזכיר את 'הצהרת בלפור' ולאחר מכן את פסיקת המנדט על ישראל של חבר הלאומים ב 1922 ולבסוף ההצבעה על הקמת המדינה באו"ם ב-1947.

פרופ' רות גביזון ז"ל (צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90)

כלומר יש קו שנמתח מהצהרת כורש ועד הצהרת בלפור, בשני המקרים לא הסתפקנו רק בהבטחה האלוהית אלא במשפט העמים. ובכן אי אפשר להתעלם לחלוטין מהסיפור המקראי: המיתוס המכונן של היהודים בין אם אני מאמין בו בין אם לאוו – הוא היווה קטליזטור רב עוצמה וגרם ליהודים לאורך הדורות לחלום, להתפלל ולהיכסף לציון. לזה כנראה התכוון מרטין בובר כאשר קרא לזה 'זכות קדומים' (להבדיל מזכות היסטורית).

אז איך חילוני או שמאלני מצדיק את חלוקת הארץ ואת ההבחנה שבין קריית-ארבע לרמת אביב?

הציונות התאפיינה תמיד בפרגמטיזם, שהרי האמונה היא לעולם כוללת ולא ניתנת לפשרה (לפי תפיסה זו גם עבר הירדן המזרחי הוא ארץ אבותינו), ואילו הציונות הבינה שזה לא הכל או כלום, אם כי תמיד היו שוליים בשמאל ('בני ברית' או הבונד) ובימין שהעדיפו לדבוק באידיאולוגיה מאשר בקיום עצמאי של מדינה – כי "פה בארץ חמדת אבות (לא) תתגשמנה כל התקוות".

ראש הממשלה דוד בן גוריון במשרדו, (באדיבות: אוסף התצלומים הלאומי)

מלבד הריאל פוליטיק, יש גם טיעון מוסרי כבד משקל כפי שכותב עמוס עוז: "גזרתי על עצמי הפרדה חמורה בין מניעיה הפנימיים של שיבת ציון ובין צידוקה כלפי הזולת: הזכרון, הקשר ההיסטורי, הגעגועים, הרדיפות והכמיהה, הם מניעי שיבת ציון. צידוקה כלפי הערבים יושבי הארץ הוא צדקת הטובע הנאחז בקרש היחיד שהוא מסוגל להיאחז בו והטובע הנאחז בקרש זכאי, על פי כללי הצדק הטבעי, האובייקטיבי, האוניברסלי, לפנות לו מקום על הקרש, גם אם לשם כך עליו להזיז הצידה את יושביו. גם אם יושבי הקרש מאלצים אותו לעשות זאת בכוח. אבל אין לו זכות טבעית להדוף המימה את יושביו האחרים של הקרש. והוא ההבדל המוסרי שבין  'יהוד' יפו ורמלה ובין 'יהוד' שכם ורמאללה. והוא הצידוק המוסרי של חלוקת הארץ בין שני עמיה".

אין באמור לעיל כדי למתוח ביקורת על אלו שעוזבים את הארץ: תנועה הגירה תמיד הייתה מהארץ ואליה כל אחד עם סיבותיו שלו. יכול להיות שלאנשים עם תפיסת עולם אוניברסלית שהיא פחות לאומית ודתית יהיה קל יותר לעזוב את הארץ כי מבחינתם החיים ואיכות החיים חזקים מכל דבר אחר

מה שכיום מחבר אותי לישראל (ועוד רבים וטובים), למרות הקשיים: זו השפה, האוכל, הסיפורים ובעיקר האנשים וכאן אני מתחבר לתפיסה של א.ד גורדון שהחודש ימלאו מאה שנה ללכתו: "ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. כך נשיב לנו את זכותנו על ארצנו שהייתה שוממה, ענייה ושפלה זאת כעין רמז כי הארץ מחכה לנו כי בחיים, בעבודה וביצירה (ואני הייתי מוסיף בדאגה לחלש, לזכויות המיעוט ולצמצום פערים) נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ".

 

איתן אלחדז ברק, הוא חוקר ומתעד טקסים וחגים בישראל