לא מזמן געשה הארץ סביב סערת הבייביסיטר והשאלה האם צריך לחשוש מכך שגברים יסיעו נערות חזרה הביתה לאחר בייביסיטר. התשובה הנחרצת לשאלה הקפיצה רבים מאוד. הדילמה האם ראוי לבטוח בגברים, רחבה ומורכבת ושאלת הבייביסיטר היא רק דוגמה אחת. כך למשל רבות שואלות בקול רם, האם נכון להביא בייביסיטר בן, האם כדאי לתת לגבר לטפל בבנות בגן ילדים או כאיש טיפול.

זו שאלה שמחוברת לרצון החשוב לשמור על הילדים שלנו ולחרדה הכרוכה באפשרות שהם ייפגעו בצורה קשה. את ההתייחסות אליה אני רוצה להשאיר לפעם אחרת, ולהעמיק בתופעה שהתגלתה בעוצמה גם סביב המקרה הזה.

בתגובה לאמירה שמסוכן מידי שגבר יסיע נערה ברכב, הזדעקו רבים (גברים ונשים כאחד) וכעסו על כך שמאשימים את כל הגברים בהיותם אנסים פוטנציאליים. הם הביעו זעם וכאב על כך שכל הגברים מסומנים כמסוכנים, בזמן שברור שמרבית הגברים לא יפגעו. גם מהצד הפמיניסטי, היו שכתבו על כך שלא נכון לחנך בנים ובנות לכך שבנים הם רעים ו"זאביים", וכי נכון לתת בהם אמון מסוים, כמו בכל אדם.

הכללות הן דבר שנוטה לפגוע, ולכן אין סיבה להתפלא על ההתרעמות הזו. השלב שבו אבקש להעמיק הוא בתגובות לתגובות, שרבות מהן טענו כי הבעת העלבון הגברית ראויה לבוז, שהיא בכיינות לא לגיטימית ואף גרוע מכך – זו זעקת הקוזאק הנגזל.

זו התקפה שיש לה שני מרכיבים, בה הראשון שולל את הזכות להיפגע, והשני מפרש את ה"היעלבות" כמניפולציה תוקפנית שמתנערת מאחריות ומאשימה אחרים שלא בצדק. במילים פשוטות, החלק הראשון אומר "מה אתם מתבכיינים, צריכים חיבוק עלובים שלי?!", והשני אומר "אתם גם אונסים וגם בוכים שפוגעים בכם?! סתמו!".

מלחמה על רגשות

במבט תרבותי, כדאי להכיר בכך שסביבנו מתנהל מאבק מתמיד על איזה רגשות "נחשבים" ואיזה לא, איזה כאב ראוי לאמפתיה ומי נידון להתעלמות. למשל ברור כי קורבן של שוד ראוי לאמפתיה, בזמן שרוצח שנכנס לסבול בכלא, אמור לסבול ולא ליהנות מיחס חומל. הערכים שלנו משפיעים על הצורה שבה אנו מגיבים רגשית לאנשים ולאירועים. וזה תמיד נכון.

הנקודה הבאה היא שבעולם שלנו רגשות "נחשבים" הם סוג של כוח והון. כי אם נפגעתי בצורה שכולם מסכימים שהיא משמעותית, אוכל לתבוע את עלבוני ואת מחיר הפגיעה שלי מהפוגע, שייקנס, ייכנס לכלא או יוקע חברתית. פגיעה "נחשבת" מעניקה זכות למידה כנגד-מידה ואף לנקמה. לכן בעימותים רבים נראה איך שני הצדדים נלחמים כדי לבטל את הטענות והרגשות של הצד השני, בזמן שיגנו על הרגשות הפגועים שלהם. למשל, אצל זוגות רבים שמגיעים לטיפול זוגי במצב קשה, שניהם מרגישים קורבנות של בן הזוג, ושרק השני אשם.

(צילום: שאטרסטוק)

כלי נשק משמעותי במאבק על ה"הכרה ברגשות" הוא לתאר את עצמנו כקורבנות, כי קורבן זכאי לאפתיה על פי העולם הערכי שרבים מחזיקים בו, הָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף (קהלת ג, טו). מנגד, רודפים ותוקפנים לא זכאיים לבדל של אמפתיה. ולכן, כאשר מאשימים את הגברים שהם פוגעים מינית, מציבים אותם בעמדה שלא רק שאין להם זכות להיפגע, אלא שצריך לתקוף את ההיפגעות שלהם. צריך להילחם ברגשות שלהם ולא להכיר בהם, כי כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הוא אנס פוטנציאלי. בעצם, מרגע שגברים באשר הם מזוהים – כמעמד – כפוגעים, נשללת מהם האפשרות להתגונן, כי בין אם הם יתקפו בחזרה או ייפגעו, הם ימשיכו להיות מזוהים כתוקפנים שאין מקום לכאבם. לכן מובן מדוע לרבים (נשים וגברים כאחד) היה קשה לקבל את ההיעלבות בצורה אמפתית, שהרי הענקת האמפתיה נתפסת כהכרה לא מוסרית.

לגדל פוגעים

אבל גישה זו היא סוג של בומרנג ונבואה שמגשימה את עצמה. תמיר אשמן הוא עובד סוציאלי עם ניסיון עשיר בעבודה עם גברים אלימים. הוא טוען כי בחברה הישראלית, בנים סובלים מהתקפות חוזרות ונשנות על "אברי הרגישות" שלהם, ולכן רבים מהם הופכים לקהים רגשית ולמי שעולם הרגשות זר להם ומאיים עליהם. גברים ונשים דואגים ללמד בנים שלא כדאי להם לבכות, להתפרק לגלות או חולשה, והם עושים זאת באמצעות אי הכרה בכאב של הבנים.

ביטויים שונים מלמדים ילדים שעדיף שמבוגרים לא יראו שקשה וכואב להם. "מה אתה מתבכיין", "אל תבכה כמו ילדה", "לא נורא, לא קרה כלום", הן דוגמאות שכיחות שמורות לבנים שעדיף להם לא להרגיש. דוגמה נוספת היא התקפה שחביבה על מיודעי השפה המגדרית, שחלקם נוהגים לומר לגבר פגוע שהוא "גברירי", כלומר שברירי ועלוב ולא ראוי. המטרה של התקפה שכזו היא לקעקע את הלגיטימיות של הפגיעה, תוך שהיא תוקפת גם את אברי הרגש של הגברים. מה שגברים לומדים הוא שלא כדאי להם לחשוף פגיעוּת ומשתלם לתקוף בצורה שמצמצמת את החיבור לרגש, כי זה יותר בטוח. גברים הם לא טיפשים, ואם לאורך חייהם מבהירים להם שלא כדאי להם להיות רגישים, הפלא ופלא, הם יהפכו לפחות רגישים. ומי שלא רגיש יִפְגע הרבה יותר בקלות, בין אם מתוך חוסר מודעות ובין אם בזדון.

דמעות
(צילום: שאטרסטוק)

אחת הדרכים המרכזיות להבנה של עצמנו ושל אחרים, היא באמצעות המקום והפשר שחוויות שלנו מקבלות מצד אחרים. ואם הכאב של בנים לא זוכה להבנה, הם לא יבינו אותו כשהם מרגישים אותו וגם לא יבינו אותו אצל אחרים. איך אפשר לצפות מבנים להתחשב בכאב של אחרים, כשהם לא מדברים את השפה הזו בצורה סבירה?

לשלוט באש

ההתקפות והמלחמות על הזכות להרגיש פגועים, מייצרות הסלמה ומובילות לכך שכולם ירימו את הטונים ואת המגנים. וככה אפשר להילחם אלה באלה ולסבול ביחד.

גם במרחבים שמדברים על זה שצריך להיות רגישים ל"טריגרים" של האחר (ולפעמים זו רגישות ראויה ולעתים לא), יש רגשות ש"נחשבים" וכאלה שמצווה חברתית להשמיד. אחת הדרכים הנפוצות לאתר אילו רגשות יש להשמיד, היא לזהות את כל הגברים כבעיה. וזה בדיוק מה שמכשיר את הדרך למלחמה הבאה ולריבוי פוגעים.

הדרך לתיקון עוברת דרך נתינת מקום ותיקוף של הרגשות של כולם. מה שהופך את השאיפה הזו לאפשרית היא ההבנה הקריטית שדברים יכולים להיות מובנים אך בלתי-נסלחים. אפשר להזדהות עם מישהו ולהבין למה הוא היה תוקפני ולהעניש אותו בחומרה רבה. לכולם יש סיבות טובות להרגיש את מה שהם מרגישים, אבל הרגשה ממש לא קובעת את האמת. ואם לא מסוכן לתת אמפתיה, יותר קל להעניק אותה.

לכן במקרה שלנו, חשוב להכיר ולהעמיק בחשש מפני המין הגברי, וגם להבין למה גברים נפגעים גם הם, לא רק רגשית אלא גם מעשית. אני מכיר אישית גברים ששילמו מחירים אישיים ומקצועיים על כך שאמרו להם שמכיוון שהם גברים, לא נכון לבטוח בהם. עכשיו אם נכיר ברגשות של כולם ולאחר מכן ננסה לקיים דיון רציונאלי, נוכל להכיר את המציאות בצורה מעמיקה יותר ולקבל החלטות שישרתו את כולם בצורה טובה יותר. אם לא נעשה את זה, כנראה שהאש תמשיך לבעור בעוצמה.

 

הרב חננאל רוס, פסיכולוג בהתמחות קלינית וחוקר גבריות