אל דמותו היחודית של נשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ מתרכזות המון אמוציות. האם על כיסא מנהיג העולם החופשי ישב בריון גס רוח שכמעט חרב את הדמוקרטיה, או שמא האיש מול הזרם, ששינה את המשוואה העולמית והעתיר על ישראל מטובו.
האמת היא ששניהם נכונים. דמותו של טראמפ דומה אולי ליחס של חז"ל אל המלך הורדוס. כמובן שההשוואה אינה מדוייקת כלל בהמון מובנים, אבל ניתן לראות בתלמוד יחס דו ערכי אל האיש, אשר היה גאון מטורף, איש דמים, בונה אדיר שכפיצוי על טבח בחכמי ישראל הרים את בית המקדש – עליו נאמר שמי שלא ראה אותו לא ראה בניין יפה מימיו.
אולי זה דומה גם ליחס של חז"ל לאחאב, המלך, אשר מצד אחד בזמנו הייתה הממלכה בשיא עוצמתה ואפילו הייתה סוג של אחדות בעם, ומצד שני הוא בהשפעת איזבל הכניס עבודה זרה, רדף והרג את הנביאים ובסיפור נבות (אין קשר משפחתי), גם התגלתה השחיתות במעשיו.
הפרדוקס של טראמפ
טראמפ, אשר רצה לשים דגש על יחסי הפנים של אמריקה על פני ענייני החוץ, הוביל כמעט למלחמת אזרחים פנימית, הכפיש, שיקר, הסתכסך, נהג במיזוגנות, שוביניזם, הפיח רוח בכוחות ריאקציונריים, ואת כל המוסכמות הדמוקרטיות כמעט שבר לרסיסים, בראשם אקורד הסיום הצורם של ההתסערות על הקפיטול כשלא קיבל את תוצאות הבחירות.
מנגד, את טראמפ אפשר להציב בשורה אחת עם כורש מלך פרס והלורד בלפור, מנהיגים שנתנו לעם היהודי מתנות כל כך גדולות, שהוא עצמו לא תמיד ידע איך להתמודד עם שפע כזה שניתך על ראשו. הנאום ההיסטורי של טראמפ בו הוא מכיר בזכותה של ישראל על יהודה ושומרון כארץ התנ"ך של העם היהודי, היה מעמד אדיר.
כך גם ההכרה בירושלים והעברת השגרירות, השלום עם העולם הערבי, הסנקציות מול איראן, קיום הבטחות הבחירות שלו לאומה האמריקנית. כל אלו לא יסולו בפז.
מצד שני ריסוק מוסרי, ערכי, של כל האתוס האמריקני, של הערכים שנבנו שם, קיטוב כל כך גדול, הוא איום מוסרי גם כן על העולם הגדול ובוודאי על ארה"ב כמובילה את הדמוקרטיות אל מול הדיקטטורות העולמיות.
היה פרדוקס בטראמפ שהוביל את הקו הכי לא סבלני כלפי דיקטטורות חשוכות ורצחניות, אך גם הוביל לאי הכלה פנימה, מנגד מתנגדיו ובראשם הנשיא לשעבר ברק אובמה הובילו את הקו הפייסני ביותר, מה שהוביל לרצחנות הגדולה ביותר במזרח התיכון. אפשר להגיד שלפחות עד למשבר הקורונה טראמפ הוביל את העולם, או חלקים ניכר בו לפחות, למקום יציב יותר.
טראמפ מהעיניים הישראליות
אצלנו היחס אליו נשאב משתי סוגיות שחוצות את החברה הישראלית. אחת: עד כמה אנחנו חלק מהעולם הגלובלי והתרבות המערבית ומה גובר אצלנו יותר הלאומי או העולמי, או אם תרצו יותר יהודית או יותר דמוקרטית?
והדבר השני היא כמובן סוגיית כן או לא נתניהו. נתניהו וטראמפ ראו עין בעין בהרבה נושאים, הייתה בניהם כימיה, ויותר מזה הקמפיינים המכפישים, הטרוליזם ברשת היו דומים ולא היה ברור מי מעתיק ממי. המדינה זה אני – ושאר המגלומניה המנהיגותית הזו.
אפשר במקביל גם להכיר לו תודה מעומק הלב, וגם לשמוח שעידן מוטרף כזה בא לסיומו. ולא נותר לנו אלא לאחל שיהיו לנו מנהיגים שיביאו שלום פנימי וחיצוני, ישמשו מופת ויובילו מדיניות תקיפה היכן שצריך.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
