אתמול נתקלתי במכתב איחוד הרבנים שנקרא "תורת הארץ הטובה". בקול קורא בעל שבעה סעיפים מפרטים הרבנים החשובים את חזונם עבור הזוגיות הישראלית, אומרים דברים נכונים ומציעים הצעות פרקטיות וברות יישום, ובאופן כללי נראה שהמסמך הוא גילוי דעת חשוב עבור הציבור.

אבל סעיף אחד בו הפתיע אותי וגרם לי לרתיעה ואפילו לנקודה של כעס פנימי. בסעיף השני במכתב נאמר "לאחר שיקול דעת מקיף אנו רואים את גיל 20-22 כגיל המתאים לצעיר ולצעירה להקים את משפחתם… אם ישנן סיבות מיוחדות יש מקום ליעוץ אישי".

צעירה מדי, תמימה מדי, מסונוורת מדי

בגיל עשרים הייתי ממש אחרי השירות הלאומי, התחלתי לימודים גבוהים במוסד חילוני והסתנוורתי מהעולם הגדול ומשפע האפשרויות שנפתחו פתאום בפניי, נערה דתיה מבית טוב, ילדת בני עקיבא תמימה שבסך הכל לא חיפשה לפרוץ גבולות באופן בוטה מדי. היציאה מהבית אל מגורים בחוץ הייתה מטלטלת. עלו בי שאלות גדולות והתחלתי לתהות על הדרך שבה גידלו אותי והאם היא מתאימה לי בכלל.

החלטתי לחפש תשובות לפני שאעשה דברים שאתחרט עליהם, וכך נרשמתי באותה שנה למדרשה במקביל ללימודים. יצאתי גם לדייטים; בדיעבד היו אלו בחורים שפחות התאימו לי ולמי שבחרתי להיות לאחר מכן. אם הייתי מתחתנת עם אחד מהם לפני שסיימתי את הבירור העצמי החשוב הזה יכול להיות שהייתי מפסיקה לחפש את התשובות ונשארת עם השאלות לנצח.

שאלות שהיו עלולות להביא אותי למקום אחר לגמרי מהמקום שאני נמצאת בו היום. הייתי צעירה מדי, תמימה מדי, מסונוורת מדי. עברו חודשים רבים עד שהתחלתי להתרכך ונבנה בי מספיק אמון כדי להתחיל ולהקשיב.

הקול הקורא מבית איחוד הרבנים מתעלם מהעובדה שישנם רווקים ורווקות רבים שהחלו לצאת לדייטים כבר בגיל שמונה עשרה והם מחפשים שנים רבות אחר בן או בת זוג.

צמצום החיפוש, הקושי, האתגרים הגופניים, הנפשיים והרוחניים לכדי "סיבות מיוחדות" מהווה סוג של אטימות כלפי אותם אנשים טובים וישרים שלא זכו עדיין למצוא את זיווגם.

לא כל רווקה מעל שלושים היא בררנית מידי

לא כל רווק מתבגר הוא אדם בעייתי בעל נסיבות מיוחדות שזקוק ליעוץ אישי. לא כל רווקה מעל גיל שלושים היא בררנית מדי או דחיינית מדי. אני מכירה באופן אישי אנשים שכבר למעלה מעשור יוצאים לדייטים, הולכים למגוון טיפולים ואימוני קואוצ'ינג, לאירועי פנויים-פנויות, רשומים לכל אתרי ההיכרויות, עושים הכל לפי הספר ועדיין לא מצאו שידוך. לא בגלל שיש להם בעיה כלשהי; אלא בגלל שקשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף, ורק הקדוש ברוך הוא יכול להחליט מתי מגיע זמנו של אדם מסוים להתחתן.

מי קבע שגיל עשרים הוא הגיל האופטימלי לחתונה? בגילאים כאלה הגברים עומדים לפני גיוס או במהלך שירותם הצבאי, הבנות עוד לומדות לתואר, המצב הכלכלי של הזוגות הצעירים אינו קל וגם הכוונה של ארגונים ליווי וסיוע כלכלי לא תמיד יכולה לחלץ אותם מהבוץ, ביחוד אם מעורבים בתמונה גם ילדים.

לא תמיד גם להורים יש יכולת כלכלית לעזור. יש עוד רבים שכמוני, זו היא הפעם הראשונה שהם יוצאים לחיים האמיתיים ועלולים להתחתן מתוך מצב נפשי או רוחני שאינו מדויק להם, מה שעלול להשפיע על חייהם באופן דרמטי גם בשלבים מאוחרים יותר.

בוודאי שיש לעזור לאנשים למצוא את זיווגם, כדאי ורצוי להציע הצעות, להתעניין במה אותם רווקים באמת מחפשים בבני הזוג שלהם ולהשתדל לסייע כמיטב יכולתנו. אבל קביעת גיל סף אופטימלי לנישואים, ועוד גיל צעיר כל כך, אולי נראית טוב על הנייר מבחינה מתמטית; בפועל זהו צעד מרחיק לכת שעלול לפגוע באנשים רבים ואף לגרום להם להתרחק מן הציבור שנתפס בעיניהם כשיפוטי ואטום למצוקתם.

הדבר הנכון לעשות הוא להכיל, להבין, ולהגיע לסוגיה רגישה כזו מתוך ראיית האנשים עצמם, לא כמספרים סטטיסטיים אלא כבני אדם הרוצים ומעוניינים להתחתן אך מתוך מקום מתאים, בוגר ושלם יותר.אני יכולה רק לקוות שבעתיד נראה קולות אחרים, שיתייחסו לסוגיה זו בצורה מכילה ורגישה יותר לכלל הציבור.