חודש אלול: לחפש את התיקון אצלך ולא אצל האחר

זמני תשובה משמשים ובאים, חומו של הקיץ מפנה את מקומו לצינת לילי הסליחות והאדם מפנה את דעתו מסחף ימי השגרה להילוכם האיטי של ימי התשובה. בשנה זו, בדומה לשנים מכריעות אחרות, נדמה כי התשובה הופכת למצווה ציבורית. כל מנהיג תובע את ציבורו לחשבון נפש, כל בעל דעה פומבית מכריז על חובת החרטה ואין כמעט מי שנשאר בשלוותו למול האירועים החברתיים, התרבותיים, הדתיים והלאומיים המתרגשים עלינו.

מצוות התשובה מתוארת בתורה (דברים ל יד) במילים: כי קרוב אליך הדבר מאֹד בפיך ובלבבך לעשתו. יש בפסוקים הללו הרבה יותר מאשר תיאור מנחם של תהליך התשובה, יש כאן הגדרה ממצה של מהות התשובה כולה. עניין זה הוא תהליך אישי, פרטי ופנימי ללא הצהרות חיצוניות אלא כהתמודדות ושינוי הנעשים בתוככי נפש האדם. כשקוראים את הפסוקים בדרך כלל נותנים את הדגש על המילה 'קרוב', מבליטים את קלותה של התשובה. אולם נדמה, כי המוקד צריך להיות מופנה על מילה אחרת – 'אליך'.

אמנם, תופעה אחרת מתרחשת למול עינינו. אנו מרשים לעצמנו למתוח ביקורת חסרת תקדים ומשולחת רסן על הקבוצה שאינה בדיוק הקבוצה שלנו. הם האשמים, בגללם הכול, הללו מותחים קוים ואלו מעגלים פינות, אלה קשובים לכל קול והשאר קולם אינו שפוי. אין כאן תשובה – לא מיראה ולא מאהבה – אולי בקושי הצבת שאלה.

יש פה רק הטלת רפש באחר, טפיחת אגרוף קפוץ על חזהו של השכן, הערכה ושיפוט לעמדותיו ותחושותיו של השונה. איננו אמיצים דיינו לבחון את מעשינו שלנו – של הישיבה שבה אתה לומד, של עזרת הנשים בה את מתפללת, של הקהילה בה אתם מתגוררים ושל חוג החברים המקיף אתכם.

זאת, משום שאין קשה מההסתכלות פנימה, האומץ הנדרש הוא עצום, לא פחות ממנו עצומה הנחישות שיש להשקיע בכך. השב בתשובה מנסה לחקות את מושא הערצתו, לאמץ לו דפוס התנהגות חיצוני שנראה בעיניו, להתיישר לפי נורמות חברתיות או מוסריות המוכרות לו או קרובות לדעתו. הכול, ובלבד שלא לחזור לעצמו, לשוב אל עצמו ואל שורש נשמתו. טעות זו הייתה מנת חלקה של אחת מהדמויות המפורסמות בעולם התשובה. אלעזר בן דורדיא רצה כל כך לכפר על חטאיו הרבים ודווקא בשל כך שכח לחזור בתשובה. הוא פנה להרים והגבעות, לשמים והארץ, לחמה והלבנה ולכוכבים והמזלות. אבל, רק לאחר שהבין כי "לא נפלאת היא ממך ולא רחֹקה היא" היה מסוגל לומר "אין הדבר תלוי אלא בי".

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

בסתר ליבנו אנחנו מאמינים וחשים שכל הציבור הדתי לאומי הוא אחד. חובשי הכיפות הגדולות והקטנות, בעלות השביסים ועוטות הסרטים, אנשי הלימוד ופועלי המעש, המסוגרים והפתוחים, המשמשים בקודש והמסמסים בשבת קודש. או אז, אז אנחנו מרשים לעצמנו להאשים בכל את ההם, השייכים לתת המגזר הנוסף בתוך מחננו. הם הגייס החמישי, הללו סוס טרויאני, השאר בכלל במקרה הגיעו לפה ואלו מגדירים את עצמם בטעות.

זה נוח לנו להכליל את השונים מאיתנו באותו ציבור כדי שיהיה לנו למצוא אשמים, טוב לנו להגדיל את ההגדרה החברתית והדתית משום שהיא מאפשרת העברת ביקורת מבלי להרגיש שמדובר בהתחמקות משאלות נוקבות. כשבאים לבחון מדוע שיעור התורה בקהילה רופף נוח לומר שרבני הישיבות מייחסים לעצמם את הלימוד כולו, כשרוצים להבין איך פותרים את בעיית הרווקות קל לתלות את האשם בהורים המלחיצים, כשמעוניינים להבין מהיכן נובעות חומרה והסתגרות פשוט להסביר שזו רק תגובת נגד למדרון חלקלק.

הבה ננסה אחרת – ראשי הישיבות יבחנו את אופי החינוך המוענק במוסדותיהם, רבני קהילות יעמידו בשאלה את התנהלות הקהילות שלהם עצמם, הורים ישאלו את עצמם איך משפחתם תתקדם יותר, הרווקים יעשו חושבים על בחירותיהם. כל אמירה אחרת תהיה מלאה שיפוטיות, דין שאינו מגיע למקום הנידון, חסרת תועלת אמיתית ומרבה מחלוקת בעולם. את הגדרת הציבור נשאיר לסוציולוגים, את גבולות החברה נותיר לחוקרי התרבות – אין לנו עניין וזמן לכך. אנחנו עוסקים בתשובה, תשובת הכלל ופרטי פרטיו.

תשובה לא תיבנה ממאמר באתר אינטרנט, גם לא המאמר הזה, או מאמירות מסוגננות בציבור. תשובה תיעשה בשקט, בהתייחדות, בהתבודדות – של האדם, המשפחה והעדה – והיא תיגע בהשלכות ובמניעים שלהם עצמם. כך נהיה בטוחים כי בסופו של תהליך, בשעה בה נקרא שה' הוא האלוקים, תהיה בידינו תשובה לשאלתו של הבורא: "אייכה?".