רבים וטובים 'נקראו לדגל הפרשנות' סביב אירועי הסכמי השלום ההיסטוריים שנחתמו לאחרונה בין ישראל למדינות ערב באיזור, כאשר הרביעית והאחרונה שבהן היא מרוקו.

פוליטיקאים, מזרחנים, כלכלנים ומומחים שונים ליחסים בינלאומיים, מדברים השכם והערב על המשמעויות השונות של ההסכמים. בתוך כך קולות מהימין חוגגים את גסיסתה של פרדיגמת ה"שטחים תמורת שלום", מרעיונות הבסיס של השמאל הישראלי ביחס לסוגיה הפלסטינית. עם הרבה כבוד לכל הנ"ל, קול חשוב מאוד נעדר מהדיון: קולה של תורת ישראל.

במסגרת דברים אלו ברצוני לגשת אל האירועים האחרונים במזרח התיכון מתוך מבטו המעמיק והמחדש של הרב יהודא ליאון אשכנזי (להלן "מניטו") זצ"ל. רוחב אופקיו, והעובדה כי נולד במדינה מוסלמית (אלג'יריה), הובילו בין היתר לכך שמניטו ביקש לתור אחר שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי. עובדות אלו מייחדות את הגותו בכל הקשור לסוגיית 'בין ישראל לעמים'.

  לדעת מניטו, הציר שסביבו סובבת ההיסטוריה האנושית הוא בירור הידיעה שעם ישראל אכן נבחר ע"י הבורא, בכדי להנהיג את האנושות מהבחינה הרוחנית והמוסרית. על התרבות האנושית ליישב לאורך ההיסטוריה את הסכסוכים הנובעים מהשאיפה של תרבויות שונות להוביל את ההיסטוריה במקומה של הזהות הישראלית.

הרב יהודא ליאון אשכנזי בצעירותו (באדיבות: מכון מניטו)

בהקשר זה, ספר בראשית תופס אצל מניטו מקום מרכזי: הוא ספר הזהות של עם ישראל, וספר השורשים של התרבות האנושית כולה. דרך סיפורי האבות מתברר מהו הDNA של האומה הישראלית, מהם כשלונותיה הצפויים בעתיד וכיצד ליישבם. בכך מניטו נותן משמעות חדשה ומעמיקה לכלל אותו כבר טבע הרמב"ן בפירושו למקרא: "מעשה אבות סימן לבנים".

על מנת להבין את האסלאם בשורשו, וכיצד יש לפתור את התנגשות התרבויות בימינו, יש לחזור אם כן לספר בראשית, ולמערכת היחסים בין אבי התרבות המוסלמית – ישמעאל, לבין יצחק, מאבות האומה ישראלית.

בין הדין לבין החסד

מניטו סבור כי בעוד שהאומה הישראלית מורכבת מהכללה מאוזנת בין החסד והדין (שורשי המידות), הנצרות והאסלאם הדגישו כל אחת בתורה ערך אחד בלבד. כל תרבות לקחה ערך שדווקא חסר בזהותה היא (בבחינת 'כל אחד מבקש את מה שאין לו'): בכך בניו של עשיו, דמות המייצגת את מידת הדין, ייסדו דווקא את הנצרות, דת השמה במרכזה את מידת החסד והרחמים.

במקרה הבוחן המוסלמי, ישמעאל, איש הפרא של המדבר והמרחבים, הקשור למידת החסד בשורשו, מדגיש דווקא את ערך הדין ההופכי לו (את המילה "דת" בערבית מבטאים "דין"). כך בניו ממשיכיו, מייסדים את דת הכניעה וההתמסרות המוחלטת ("אסלאם" משמעותו "כניעה" בערבית) אל האלוהים, תוך הדחקה של מידת החסד לפריפריה של החיים.

אנשי הדין יצרו דת שבמרכזה מידת החסד (צילום: אדיר סולטאן/ פלאש 90)

לאור זאת, מניטו הדגיש כי הבירור ההיסטורי שונה מול כל אחת מ'תרבויות הבת' שיצאו מאיתנו: אל מול הנצרות ישנו מאבק שנושאו תיאולוגי – 'רוחני'. לעומת זאת אל מול האסלאם ישנו בירור 'חומרי', כאשר המוקד שלו סובב סביב סוגיית ארץ ישראל.

לאור ניתוח השורש הזה, מהו הפתרון לסכסוך הישראלי- ערבי לפי מניטו? מניטו הדגיש נקודה מרתקת: יש לשים לב שבתורה לא קיים דו – שיח בין יצחק לישמעאל. השתיקה של הסכסוך בתוך משפחת אברהם, מאפיינת את רצונו של ישמעאל להכחיש את קיומו של יצחק.

כל עוד ישמעאל פועל כך, הוא יכול לטעון כי הוא אכן היורש של הזהות העברית של אברהם. הדברים כמובן מזכירים לנו באופן בולט את שתיקת העולם המוסלמי ואי מוכנותו להכיר במדינת ישראל. זאת כמובן עד להסכמים שנחתמו אך לאחרונה.

את הפתרון לסכסוך מוצא כמובן מניטו בספר בראשית, סביב סוגיית קבורת אברהם בחברון ע"י בניו יצחק וישמעאל. רש"י על אתר מדגיש את העובדה כי אברהם נפטר בשיבה טובה, "מכאן שעשה ישמעאל תשובה". עצם ההודאה בקיומו של יצחק, חייבה את ישמעאל להכיר במעמדו האמיתי במשפחה. העובדה כי הקבורה נעשתה בחברון שבארץ ישראל, היא היא סללה את הדרך בהמשך לפיוס שבין השניים.

ניתן לומר כי ע"פ הגותו של מניטו, אשר ראה במדינת ישראל את התגשמות חזון הנביאים, מאחורי הסכמים בהם מדינות ערב מכירות במדינת ישראל באופן רשמי, יש הרבה יותר מרק "אינטרסים מזרח תיכוניים". נמצאת כאן תחילת החזרה בתשובה של תרבות ישמעאל, אל עבר הכרת ערכו של עם ישראל, והחזון שהוא נושא בקרבו.

 

מתן חסידים, הוא בוגר ישיבות וכיום סטודנט לחינוך במכללת הרצוג.

עזר בהכנת המאמר – ד"ר יוסף שרביט, חוקר משנת מניטו, בעל הספר "עבריות ומעבר לה".