לאחרונה התבשרנו כי בג"ץ קיבל עתירה, ברוב של שני שופטים מול אחד, של מספר פלסטינים והורה לפנות את הישוב מצפה כרמים ממקומו ולהעתיקו למקום אחר. לכאורה, ניתן לפטור את פסק הדין באמירה שהוא פוליטי, שנכתב על מנת להחריב את ההתיישבות וכי השמאלנים בבג"ץ ניצחו.

כל האמירות הללו, אפילו נניח שהן נכונות, לא יקדמו אתכם בסנטימטר. כשקוראים בעיון את פסק הדין מגלים כי ניתן להציל את מצפה כרמים ולהשאירו במקומו. כשמתעמקים בו מגלים שהוא מכיל את הסודות והיסודות הנדרשים לחיזוק ההתיישבות ביהודה והשומרון, לא רק כדי למנוע "תאונות משפטיות כאלה", אלא כדי להשתית את ההתיישבות על בסיס הרבה יותר איתן ממה שהיא כיום.

אל תסמכו על "הבטחות", "סיכומים", צווים או תוכניות של הממשלה

בית מורכב מאדמה ובטון. בית חוקי מחייב בעלות על הקרקע והיתר בניה. כך במצפה כרמים, בבית אל, בירושלים ובהוואי. זה הא"ב של עולם המקרקעין, בארץ ישראל ובכל מקום בעולם. אם יש לקח אחד שראוי ללמוד, וסיכוי אחד להפוך את פסק הדין במצפה כרמים הוא זה: תחזרו ליסודות. לאדמה ולהיתרים.

את הלקח הזה חייב כל מתיישב ביהודה והשומרון ללמוד – אל תסמכו על "הבטחות", "סיכומים", צווים או תוכניות של הממשלה. בטח לא על "תקנות שוק" רעועות הכתובות על הקרח (במקרה הטוב). רכשו את האדמה. בנו בית עם היתר. אם בניתם כך את בתיכם, הם לא ימוטו לעולם.

לסכם את ה"תאונה המשפטית" במצפה כרמים, שבגינה תושביו מתענים כבר 5 שנים בקרוונים ופסק הדין קובע כי יש לפנותם – הרי שהיא מורכבת מצו סגירת שטח שעליו נכתב צו תפיסה, ועליהם נכתבה תוכנית בינוי ולבסוף התברר שכל אחד מהם מתייחס לשטחים אחרים. המתיישבים שהאמינו לכל ההבטחות והתוכניות שהציגה המדינה, יצאו כשידיהם על ראשם. לקח ראשון: אל תאמינו למדינה בכלום. תבדקו הכל בעצמכם.

אותם פלשתינים שהגישו את העתירה, טענו שהאדמה שלהם. בכל ההליכים המשפטיים הם לא הצליחו להוכיח זאת. יתרה מכך – שני בתי משפט, המחוזי והעליון, שמו סימני שאלה גדולים מאד על טענת הבעלות שלהם. השאלה מי בעלי האדמה היא השאלה היסודית ביותר בכל הסאגה הזו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אמיר אוחנה במצפה כרמים

חייבים להחזיר את רישום המקרקעין ביו"ש

לקח שני: תגישו הליך משפטי לבירור של מי האדמה. אם יתברר שהאדמה בבעלות המדינה (והמדינה היא לעולם "ברירת המחדל" של הבעלות), אז בינגו! הישוב חוקי. המדינה כתבה את תוכניות הבניה על השטח שלה, היא הקצתה או כדין למתיישבים, אלה יקבלו היתרי בניה לבתי קבע ובא לציון גואל.

כל ההתפלפלות המשפטית סביב מצפה כרמים, ועל עוד אלפי בתים שלאחרונה "צוות קו כחול" הידוע לשמצה טוען כי הם בנויים על אדמה פרטית (טענות הזויות מכל היבט מינהלי, אבל זה עניין נפרד), נובעים מהעדר מערכת רישום מקרקעין מוסדרת ביהודה והשומרון.

גם אחרי 53 שנה שמדינת ישראל שולטת ביהודה והשומרון, עדיין לא חודש רישום המקרקעין, על אף שאי רישום סותר את החוק הירדני שעליו, כביכול, מבססים וארגוני השמאל את טענותיהם.

חייבים להחזיר את רישום המקרקעין. זה הלקח השלישי והחשוב מכולם. החזרת רישום המקרקעין ביהודה והשומרון זו החלטה פוליטית, אשר צריכה לעמוד בראש רשימת המטלות של מועצת יש"ע, הרשויות המקומיות והיישובים. ללא מערכת רישום מקרקעין, כל ההתיישבות "תלויה על בלימה". יש לדרוש זאת הרבה לפני חידוש הבניה או כל דבר אחר. רישום המקרקעין הוא השורש של ההתיישבות, הבעלות והריבונות ביהודה והשומרון.

הסוד של פסק הדין להריסת מצפה כרמים

ואולם, בפסק הדין טמון סוד, ממש חבוי בפסקה אחת, המכילה כמה שמות קוד משפטיים שלא אומרים דבר למי שאינו בקיא בהם, ולהלן תמציתה: "33. מסקירה של הדין המהותי החל באזור עולה כי העיקרון המנחה טרם כניסת צה"ל לשטח היה שזכותו של הבעלים הרשום של המקרקעין עדיפה על זכותו של רוכש בתמורה ובתום לב … זאת, למעט חריגים ספורים: (1) חריג הנוגע למניעות המקימה מחסום כלפי בעל הזכות המקורי מלהעלות את טענותיו …".

"(2) חריגים הנוגעים להסדר של בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת מקום שבו שווי המחוברים עלה על שווי הקרקע (סעיפים 10 ו-12 לחוק ההחזקה (התצרוף) בנכסי דלא ניידי מס' 49 לשנת 1953; … (3) חריג הנוגע לשריון הזכות הקניינית לראשון שנרשם לאחר שנעשה הסדר מקרקעין (ראו סעיפים 16-14 לחוק הסדר הקרקעות והמים, מס' 40 לשנת 1952)".

תרגום: תושבי מצפה כרמים, ולמעשה כל מתיישבי יהודה והשומרון, יכולים לטעון כי הם הבעלים של האדמה עליה הם יושבים, מכוח שלושה חוקים אשר בג"ץ מאשר את תוקפם ביהודה והשומרון:

נטרול טענות הפלסטינים, קנייה כפוייה ורישום אדמות

א. באדמות שיש עליהן רישום גוש וחלקה (טאבו) (כמו אדמות מצפה כרמים) אדם שאינו רשום כבעל החלקה אינו יכול לטעון כי הוא רכש אותה. סעיף זה מנטרל למעשה את כל טענות הפלשתינים לבעלות פרטית על האדמות של מצפה כרמים. יתרה מכך – אם הבעלים הרשומים מתו או שהם נפקדים, המדינה מקבלת אוטומטית את זכויות הניהול והבעלות.

ב. אם אדם בונה בהיתר באדמות פרטיות של אחרים מבנה שערכו גבוה מערך הקרקע, זכותו לרכוש את הקרקע ב"מכירה כפויה" מהבעלים. מאחר וערך המבנים והמטעים של המתיישבים ביהודה והשומרון גבוה לאין ערוך מערך הקרקע, הרי שהם זכאים לרכוש את הקרקע במכירה כפויה מהבעלים.

סעיף זה, כשלעצמו, יכול להפוך את כל מתיישבי מצפה כרמים, וכל מתיישב אחר שנגדו קמה טענה של פלישה לאדמות פרטיות, לבעלים של אותן אדמות. לשם כך עליו להגיש תביעה לבית המשפט מחוזי לסעד הצהרתי המכריז עליו כעל בעלי האדמה. סעיף זה הוא "נשק יום הדין" של כל מתיישב שהוגשה עתירה לפנותו עקב פלישה לאדמות פרטיות.

ג. כאשר המדינה תחדש את רישום הקרקעות ביהודה והשומרון, הרי שהראשונים שיירשמו – ברוב רובם של המקרים המדינה – הם הבעלים המשוריינים של האדמה. ההחלטה לחדש את רישום הקרקעות היא החלטה פוליטית של הממשלה. יש ללחוץ על הממשלה להעביר אותה.

הפתרון של הנשיאה חיות להסדרת ההתיישבות

השופטת חיות נתנה למתיישבי מצפה כרמים, ולמעשה לכל מתיישבי יהודה והשומרון, את "פתרון בית הספר" להסדרה חוקית של ההתיישבות. פתרון זה חזק עשרות מונים יותר מטענת "תקנת השוק" שהיא תקנה חלשה ביותר מכל נקודת מבט אפשרית. הפתרון של חיות יהפוך את המדינה או המתיישבים לבעלים מלאים של האדמה, ללא צורך בצווים צבאיים מכל סוג שהוא.

הלכה למעשה על המתיישבים, במצפה כרמים ובכל ישוב אחר ביהודה והשומרון, לבדוק עכשיו היטב את הבעלות על הקרקע שהם יושבים. במידה וקיים ספק, ולו הקל שבקלים בבעלות, או בכשרות היתרי הבניה, יש להגיש תביעות להצהרת בעלות לבית המשפט המחוזי בירושלים מחד, ולהגיש בקשות להיתרי בניה לרשויות המתאימות.

הליכים אלה, משעה שהם מתחילים, מונעים כל הריסה או פינוי עד שהם מסתיימים לאחר כל ערכאות הערעור האפשריות. במדינת ישראל מדובר ב 10 – 20 שנה, גם אם הם נכשלים. אם הם מצליחים, הם יוצרים פוליסת ביטוח כנגד פינוי או הריסה לצמיתות.

יש לטעון כי 'הכיבוש' הסתיים

הפתרון שנתנו שופטי בג"ץ, אפילו מהצד השמאלי בהם, לראשי ההתיישבות, למועצת יש"ע, לתנועת אמנה ולרשויות המקומיות ביהודה והשומרון, ולמתיישבי יהודה והשומרון עצמם, נשען על המערכת החוקית הקיימת כיום ביהודה והשומרון, לפי השקפות בג"ץ, בקצהו השמאלי.

מערכת זו מבוססת על טענות ה"כיבוש" מלפני 53 שנה, והדברים הללו, ההופכים את הבטן, מפורטים היטב בפסק הדין. מדהים שאף לא אחד מנציגי המתיישבים או ראשיהם, לא ניסה לעדכן את בג"ץ כי הכיבוש ביהודה והשומרון נגמר. אם לא ב-1967 אז ב-1994, עם הסכם השלום עם ירדן.

על כל המתיישבים וראשיהם לטעון בתוקף, בכל עתירה בבג"ץ ובכל בית משפט אחר, כי "הכיבוש", אם אי פעם היה כזה (ועדת אדמונד לוי קבעה כי לא היה כיבוש מעולם), הוא הסתיים לכל המאוחר בהסכם השלום עם ירדן לפני למעלה מ-25 שנה, ויחד איתו הסתיימו כל ה"חוקים" הירדניים, העותומניים וכל הצווים של צה"ל שמעולם לא אושרו בכנסת ולא קיבלו תוקף מחייב.

הגיע הזמן לעבור לחוקים אזרחיים ביו"ש

הגיע הזמן להתקדם בנושא החוק החל ביהודה והשומרון, ולעבור מהחוקים הצבאיים המופרכים לחוקים אזרחיים שאושרו על ידי הכנסת. לא, אין לכך שום קשר להחלת "ריבונות" (ביטוי מופרך כשלעצמו, אבל לא נעסוק בכך עכשיו). החוקים הירדניים והצווים הצבאיים של מדינת ישראל פג תוקפם.

הכנסת היא הגורם המחוקק היחידי ביהודה והשומרון, ומי שאינו בטוח בכך, יציץ בחוק ההתנתקות. ומעל לכל – הגיעה העת שמתיישבי יהודה והשומרון יקחו אחריות על עצמם, על רכושם, על ישוביהם ועל מעמדם המשפטי.

הגיע הזמן כי הם יכריזו על עצמם כאזרחים שווי זכויות וחובות. הגיע הזמן שהם ידרשו את זכויות האדם היסודיות ביותר שלהם – חופש הקניין, חופש ההתאגדות והחירות היסודית של כל אדם במדינת חוק, כי רק חוקים שאושרו כדין על ידי הכנסת, יגבילו את חירותם.

עיקרון השוויון במהותו. קום התנער עם חילך."ארץ ישראל נקנית בייסורים" אנחנו נוהגים לומר. היא לא נקנית בטפשות, לא בעצלות ולא בבורות. עדיף שכל המתיישבים ביהודה והשומרון, ובמיוחד ראשיהם, יצאו מהסרט הנאיבי ש"יהיה בסדר" וידאגו לנו" והבטחות ממשלה "שטי כזב", ויקחו את האחריות על עצמם, על בתיהם ועל משפחותיהם.

עו"ד אביעד ויסולי הוא יו"ר המטה למען ארץ ישראל ומרצה במשפט בינלאומי