ביום שישי האחרון פורסם כאן בסרוגים מאמר של הרב יששכר היימן שכותרתו, "מה גדול, לימוד תורה או שירות בצבא", כשמסקנתו היא ברורה שצבא קודם ללימוד תורה, ולהוכחת טענתו הביא ראיה ממשה רבינו ע"ה, שלשיטתו השתמט ממלחמת עמלק ומינה את יהושע במקומו שיילחם, ולכן נענש בכבדות ידיים. משה רבינו עשה תשובה במלחמה נגד עוג ויצא בעצמו למלחמה. עפ"ל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

WhatsApp Video 2020-06-24 at 10.43.42 (1)

מאמר זה, בראש וראשונה הוא הבעת מחאה על זלזול בתלמידי חכמים, ובעיקר הזלזול הנוראי בגדול נביאי ישראל – משה רבינו ע"ה, אשר לא קם ולא יקום בישראל כמותו, ואפילו מלך המשיח יהיה קצת פחות ממנו בנבואה. לומר על משה רבינו 'חוזר בתשובה'. לצייר את משה כחוטא ולאחר מכן כחוזר בתשובה, כאשר באף מקום לא מוזכר שמשה חטא, אלא מוזכר שהתרשל. לומר על משה רבינו "אתה משה לובש מדים, שם קסדה ומסתער על האויב". לתאר את גדול נביאי ישראל כפייטר מסיירת גבעתי, זו עזות פנים. אין לך זילות גדולה מזו. מדבר אל משה רבינו כאחד מאחרוני החבר'ה, שאכלו אתו באותו מסטינג במילואים. זוועה. ראוי כותב המאמר לגינוי כמתחייב בשו"ע.

הכותב בא ללמוד וללמד הלכה לדורות עם השפעה על כלל ישראל והנהגותיו, מדיוק ברש"י. שומו שמיים על זאת. הלכה לא נלמדת מסיפור בתורה, או מדיוקים או מדקדוקי עניות. להלכה יש את היסוד בתורה שבכתב ומשם לתושב"ע, משנה, גמרא, גאונים, ראשונים עד לשו"ע. וגם משו"ע לא פוסקים ישירות, אלא עפ"י פוסקי הדור, עפ"י קבלתם וכללי הפסיקה.

לימוד תורה גדול יותר מכל דבר אחר בעולם

לפני שאוכיח לכותב המאמר את ההיפך מדבריו עפ"י מקורות חז"ל והפוסקים, שלימוד תורה גדול יותר מכל דבר אחר בעולם, כולל מלחמה, אסב את תשומת לבו לטענתו/טעותו המרכזית שכתב, וז"ל: "הייתה מצווה להילחם בעמלק, ומשה התעצל בה, ולא הלך בעצמו עם חרב ביד להילחם בעמלק, אלא שלח את יהושע לקרב, והוא עצמו נשאר להתפלל, לכן הוא נענש והיה קשה לו להרים את ידיו".

ומניין למד הרב היימן מהו אותו 'חטא' של משה? מרש"י, שכתב: "בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו – נתייקרו ידיו". נשאלת השאלה, באיזו מצווה נתרשל משה? רש"י לא באר, אך הרב היימן פירש את רש"י עפ"י פירוש ראשו – ראשי, ויצא לו שזה ביציאה למלחמה. אך במקום לנחש ולהמציא פירושים, לו היה מעיין במפרשים היה רואה שעל שאלה זו כבר השיב גדול ישראל, רבי דוד הלוי הלא הוא הט"ז (נפטר לפני 353 שנה).

הט"ז, בספרו 'דברי דוד' הסביר מה היה חטא ההתעצלות של משה: "מה עצלות היה למשה במצווה זו? ונראה דמה שנתן ליהושע שיבחר הוא אנשים, והיה ראוי שהוא בעצמו היה לו לבחור אנשים, ע"ז אמר שנתעצל משה בזה. ויש ראיה לזה מן המדרש שאמר: "אילולא שאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים, לא היה מצטער כ"כ", כלומר חטא משה בהתעצלות לא היה אי יציאתו למלחמה, אלא באי בחירת האנשים בעצמו (בכלל, משה רבינו לא יכל להילחם נגד עמלק, כי מלחמה זו נמסרה רק למי שהוא מזרעה של רחל, כמובא במסכת ב"ב דף קכ"ג:, ולכן נבחר יהושע).

כנראה שספר זה לא היה בהישג ידו של הרב היימן, אך 'שפתי חכמים השלם' (הוצאת המאור) הנמצא בהישג יד של כל אחד, מביא את פירוש הט"ז. לאור זאת, נפל כל בניינו של הכותב. משה לא חטא בהשתמטות ממלחמת עמלק, וממילא לא היה צריך לחזור בתשובה במלחמת סיחון ועוג, וממילא לא ניתן להביא לראייתו שמכאן למדים שלחימה חשובה יותר וקודמת ללימוד תורה.

לא לומדים הלכה מציווי אישי

ובאשר להשתתפותו של משה במלחמה נגד עוג מלך הבשן, שם זה היה ציווי אישי של הקב"ה למשה, ובטח לא נלמד מזה הלכה לכלל ישראל מציווי אישי למנהיג האומה. לו היה כותב המאמר טורח להבין מהי אותה התרשלות של משה, לא היה מגיע לפירוש עקום כזה, אלא שהשקפתו קודמת לאמיתות התורה, ולכן שתל פירוש הזוי בדברי משה, ולמעשה המתרשל הגדול ביותר הוא כותב המאמר.

דרך אגב, בעיון קל שם בדברי חז"ל, בכלל מובא טעם אחר להתעצלות משה והוא, השהייה במחיית עמלק מחר ולא היום. כך מובא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי: "וידי משה כבדים, יקרו ידיו של משה וכו', ר' אלעזר המודעי אומר מכאן שאין מרשלין לדבר מצוה, שאלו אמר לו משה ליהושע בחר לי אנשים מיד, לא בא לידי צער ההוא, אלא אמר למחר". וכן מובא במדרש שכל טוב, בתרגום המיוחס ליונתן, כתר יונתן ועוד.

מדברי הכותב ניכר זלזול גמור בלומדי התורה שאותם הוריד לדרגה ב' אחרי החיילים, ולמעשה, עפ"י דבריו לומדי התורה הם משתמטים מחובתם הגדולה עפ"י התורה. אז בואו נעשה קצת סדר, נעיין מעט ובקצרה במקורות חז"ל, מה עדיף וחשוב יותר, לימוד התורה או להילחם בצבא? שלא נטעה, מבחינתי כל חייל ראוי להערכה הגבוהה ביותר, ושכרו גדול מעם ה' יתברך, ואלו שנפגעים או נהרגים במהלך הגנתם על מדינת ישראל, שכרם הוא גבוה לאין ערוך, ואין אף בריה יכולה לעמוד במחיצתם בעולם האמת. הדיון כעת הוא, האם מותר לשבת וללמוד תורה המגנה על עם ישראל, או שחובה יותר לעזוב את לימוד התורה ולהתגייס לצבא, כדברי הרב היימן? האם תורה מגנה יותר, או לחימה בצבא מגנה יותר?

לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, עם ישראל שילב בין לומדי תורה לחיילים שלחמו בקרב, והנוסחה הזו הייתה ונותרה נוסחה מנצחת. במסכת מגילה (דף ט"ז:) מובאים דברי חז"ל הקדושים על מעלת לימוד התורה ביחס למצוות החשובות ביותר, ומשם מתברר שמעלתה גדולה אף מהצלת נפשות, כיבוד אב ואם ובניין בית המקדש: "אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א' הלכה ג'): "אין לך מצווה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום". הלכה ד' – "היה לפניו עשיית מצווה ותלמוד תורה, אם אפשר למצווה להיעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצווה ויחזור לתלמודו".

התורה מגינה ובזכותה מנצחים

לראשונה ראינו שלימוד התורה מגן על עם ישראל בזמן מלחמה, ושהעמידו לומדי תורה כנגד העמדת לוחמים, היה זה במלחמת מדיין, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל. ה' ציווה את משה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא:

על הנאמר בפס' ד' "אלף למטה" פעמיים, כתב המדרש רבה (במדבר רבה, וילנא, פרשת מטות פרשה כ"ב סימן ב') שהכוונה לאלף לוחמים, אלף שומרי כלים ואלף לומדי תורה מכל שבט, וז"ל: "אלף למטה וגו' – י"א שני אלפים מכל שבט ושבט שלח, וי"א ג' אלפים מכל שבט ושבט, י"ב אלף משמרים את כליהם וכו', וי"ב אלף לתפלה, ומנין שכן? שנאמר: "אלף למטה אלף למטה" הרי כ"ד אלפים, "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה" – הרי י"ב אחרים, מהו וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה? שהיו נמסרין זוגות זה לזה".

דבר דומה לזה שבמלחמה חלק לוחמים וחלק לומדים, ראינו בגמרא במסכת שבועות (דף ל"ה:), ששם דרשה הגמ' על הפסוק בשיר השירים (ח'): "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה" – שלמה לדידיה, ומאתים לנוטרים את פריו – רבנן". שמואל דרש שם להיפך, האלף לך שלמה – למלכותא דרקיעא, ומאתיים לנוטרים את פריו – למלכותא דארעא. רש"י (שם) פירש, וז"ל: "ומאתים לנוטרים" כו' – לרבנן, הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם".

שילוב בין הלומדים ללוחמים

וכן מתבהר ממסכת סנהדרין (דף מ"ט.) שהיה שילוב מנצח בין הלומדים ללוחמים: "דאמר רבי אבא בר כהנא: אלמלא דוד – לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב – לא עסק דוד בתורה. דכתיב: (שמואל ב', ח') "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא". מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו? משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא? משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", כלומר, כדי שיואב יצליח בקרב חייב לומד תורה כנגדו. רש"י פירש – "אילמלא דוד – שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד".

וכן מובא בזוהר פרשת בהעלותך (דף קמ"ט) השילוב בין הלוחמים והלומדים: "ת"ח, כתיב: "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך", מלמד דאשתתפו כחדא. דא נפיק ואגח קרבא, ודא יתיב ולעי באורייתא, ודא יהיב חולקא לדא, ודא יהיב חולקא לדא". (תרגום – בוא וראה, כתוב ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, מלמד שנשתתפו יחד, זה יצא ועשה מלחמה, וזה יושב ועוסק בתורה, וזה נותן חלק לזה, משללו).

במסכת בבא קמא (דף י"ז.): מסופר שרבי יהודה הנשיא – רבי – שלח את ר' חייא, ר' אסי ור' אמי לעבור בעיירות ארץ ישראל לתקן להם ספרים ומלמדים. הגיעו למקום אחד ולא מצאו שם לא ספר ולא מלמד. אמרו לאנשי העיר: הביאו לנו את שומרי העיר, הלכו והביאו להם חיילים העומדים על המשמר בחומת העיר. אמרו להם: אלו שומרי העיר?! אלו מחריבי העיר! (כלומר כשבוטחים רק בהם יוצא מהם חורבן), אמרו להם אנשי העיר: ומי אלו שומרי העיר? אמרו להם הספרים והמלמדים, שכן כתוב: (תהלים קכ"ז א') "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו, אם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר".

וכן פסק הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל (פרק י"ג הלכה י"ב) שכל מיש חשקה נפשו לשבת וללמוד תורה, הרי הוא פטור משירות בצבא, וז"ל: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל, ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: "אני חלקך ונחלתך". (כשבכנסת יקבלו שכל ויבינו שבני הישיבות הם חיילים בצבא ה', אז החייל הזה יקרא עפ"י המלצת הרמב"ם "חיל ה'").

הלכה י"ג – "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר: "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי". (ראה עוד בהמשך בקונטרס מלחמת מצוה אריכות דברים).

נטישה גדולה מעולם הישיבות הציוניות

זוהי השקפת התורה במלוא עוזה. לומדי התורה נמצאים בישיבות לא בפטור אלא בזכות, לא ח"ו השתמטות יקרא לזה, כי אם מסירות נפש בשעת מלחמה למען עמידת העם בפני צר ואויב מחוץ. מסירות נפש בשעת שלום למען חוסנו הרוחני, והישארות תוקף סגולתו של עם סגולה בארץ סגולה.

זוהי גם השקפת גדולי ישראל ובתוכם גם גדולי רבני הציונות הדתית לדורותיהם, החל מהראי"ה קוק זצ"ל, הרצי"ה, הרב חרל"פ, הראי"ה הרצוג, הרב יצחק אריאלי, הגר"ש ישראלי, הרב חיים דוד הלוי, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו ועוד. הרוצה להרחיב בדבריהם , יעיין בקונטרס שהוצאתי 'תורתו אומנותו'.

ההשקפה שביטא כאן הרב היימן, מסבירה למעשה את הסיבה לנטישה הגדולה מעולם הישיבות הציוניות, וכן עזיבת חיי התורה והמצוות בציונות הדתית בצורה המונית. כאשר הרב מעמיד בשורה הראשונה את ערך הצבא לפני ערך התורה, אין להתפלא אח"כ על התוצאות הנ"ל.