יום המשפחה – התפוררות מוסד הנישואין (חלק ב' בסדרת המאמרים ליום המשפחה)

המשפחה היא הדבר הכי משמעותי שיש לאדם בחייו. זה הסיפור האמיתי זה הסיכוי של אדם לגאול את עצמו מבדידות, מעבדות מודרנית ומהצורך הבלתי פוסק למימוש עצמי. המשפחה היא הסיפור האמיתי. כל השאר זה בונוס.

במאמר זה אני רוצה לדבר על ההשלכות של העבדות המודרנית על מוסד הנישואין. אני טוענת שיש השפעה של העומס בעבדות המודרנית על הקשר הזוגי. אני סוברת שאם לא נעשה שינוי נחווה התפוררות של מוסד הנישואין.

אישה בעבדות המודרנית

תמונת מצב של האישה בעבדות המודרנית. (אבל נכונה כמובן גם לאיש)

אישה עובדת מסיימת יום עבודה במשרד בשעה 16:00 ויוצאת לדרכה הביתה. היא עומדת בממוצע בפקקים משהו כמו סדר גודל של שעה. בשעה 17:00 היא אוספת את ילדיה מהמסגרות השונות ואז היא נוחתת איתם בבית ומתחילה את המשרה השנייה שלה כאם. להאכיל, לשמוע איך עבר עליהם היום, לשחק איתם, להרכיב פאזלים, להקשיב ולהכיל את עולמם של המתבגרים, לסייע למי שצריך בהכנת שעורי הבית והלמידה למבחנים.

בשעה 18:00 היא מתחילה עם ארוחת ערב ומקלחות. (יש המהדרין כבר בשעה 17:30) בשעה 18:30-19:00 חוזר האיש שלה הביתה מעמל יומו. היא כבר גמורה ומותשת מכל הפעולות שעשתה בשעה וחצי-שעתיים האחרונות וקורסת אל תוך עצמה. הוא מיד נכנס לפעולה, מסיים מקלחות, מכין אוכל בסבב שני לאלו שמתפנקים ופחות מרוצים ממה שהוצע בסבב הראשון ועובר לחדר לספר סיפורים שלפני השינה.

כל זה כאמור נכון גם אם תהפכו את התפקידים.

איך מצפים מאישה מותשת להיות בת זוג?

ואז בשעה 20:30-21:00 בני הזוג מתפנים לזמן זוגי. בהנחה שאין להם תפילת ערבית/ שיעור תורה/חוג TRX אז מה אנחנו בעצם מצפים? שבשעה הזו הם יצאו לערב זוגי? שהאישה תשנה מוד ותכנס לתפקיד הפרטנרית בת הזוג היפה והמושכת. למי יש בכלל כח בנקודת הזמן הזו לפעולה כלשהי? אז אם זה ערב טבילה, מן הסתם יש התכווננות סביב האירוע. ונערכים לרגל הארוע וחשיבותו. מקדימים לשוב הביתה מהעבודה. ובאופו כללי מצמצמים הוצאת אנרגיה לא נצרכת.

אבל אם לא.

חברות מדווחות על אובדן התשוקה. למה כי מצד האמת היא עייפה, מותשת ליתר דיוק ויש לה HEADACHE אחד ארוך של משהו כמו עשר שנים. אנחנו מאבדות את הכוח להשקיע בטיפוח הקשר הזוגי ופשוט ואך טבעי שכך יהיה כי באמת כולנו מותשים מהעבדות המודרנית.

וכמו כל דבר בחיים כדי שהוא יצליח נדרשת השקעה וטיפוח הזוגיות והאינטימיות. המון זוגות סביבנו חווים משבר בנישואין ולא כי אין התאמה ולא כי אין אהבה או חיבה. יש אבל ההתשה הזו משליכה על הקשר הזוגי. מריבות מתחילות מכלום ושום דבר. האיש שלצידך כ"כ עייף שהוא מאבד מהחיוניות והקסם האישי שהיה בו זה שפעם הבעיר בך תשוקה.

אז מה הפתרון?

אז מה הפתרון? לעשות שינוי עמוק באורחות חיינו. להבין שאי אפשר ששני בני הזוג יחזיקו במשרות מלאות עד שעות מאוחרות. המודעות לנושא טיפוח הזוגיות והקשר הזוגי. ההבנה שכדי שזה יצליח צריך לפנות לזה זמן. ואם העסק מסתבך ללכת לטיפול זוגי, מיני. מה שזה לא יהיה רק לא להרים ידיים להתייאש ולחשוב שמישהו אטרקטיבי יותר מחכה לך בחוץ. כי זה דמיונות. מחברות גרושות אני למדה כמה המציאות בחוץ לא זוהרת או מלהיבה. אין באמת מישהו שמחכה בחוץ. יש בדידות אחת גדולה.

והתחתנת עם האיש הזה שנוחר לצידך כי אהבת אותו פעם. והוא הצחיק אותך ונמשכת אליו וחשבת שיש לו אישיות נהדרת ולב זהב ושהוא אדם חכם ועמוק ויפה וטוב.

והוא כל זה ועוד. רק שהעומס בחיים מטשטש את כל זה וממסך. ומבעד למסך הערפל הזה הוא שם האדם הנהדר שהיה בדיוק לפני עשרים שנה. ומה שנותר הוא להיפגש מחדש לבחור בו מחדש. להיזכר מה עבד ביניכם ולראות איך עושים איתחול וחדש למערכת.

ויש קשיים אמיתיים ויש מצוקות ויש קשרים חדשים שנרקמים במקומות העבודה או בעולם הגדול והמתירני. מערכות יחסים שמתחילות משיח פשוט ותמים ואפלטוני לכל הדעות. אבל יש תיקון וגאולה קדמה לעולם. וכל יום לאדם יש הזדמנות נוספת על פני האדמה. אני מדמיינת עולם מתוקן של חמלה אחד לשני עם ראיה עמוקה של בן הזוג עם אמון בעצמינו ובהם. עם סיכוי.

המשפחה היא הסיכוי שלנו בלעדיה אנחנו אבודים באמת. הניכור הבדידות היאוש של העולם המערבי המודרני יכולים לדור גם בנישואין וזה כואב פי כמה. אבל שכינה יכולה לבוא ולשכון בין שני אנשים שיש בהם אמון שיש תקנה בעולם. וזה נשמע כ"כ בנאלי. אבל באמת שכל עוד הנר דולק. באמת שאפשר לתקן.