אחד הכלים באמצעותו צד יכול להוכיח את טענתו בהליך משפטי הוא באמצעות עדים. אדם הופך לעד אם הוא קלט בחושיו את הדברים "והוא עד או ראה או ידע" [ויקרא ה,א], ולא עד מפי עד, ולא מפי בת קול ולא מקול הברה [תוספתא שבועות ג,ח].

במשפט האזרחי הישראלי יכול עד להגיש את גרסתו ועדותו באמצעות תצהיר. התצהיר הוא מסמך בו מפרט המצהיר את העובדות הידועות לו, בשולי התצהיר מובאת חתימתו של המצהיר, שמתבצעת לאחר אזהרה לפיה המצהיר מבין את משמעות החתימה על תצהיר שקר, שנחשבת לעבירה של מתן עדות שקר, העונש על מתן עדות שקר יכול להגיע ל-7 שנות מאסר, ואם נותן תצהיר קיבל טובת הנאה תמורה עדותו הוא צפוי לעונש של עד 9 שנים.

לפני כשנה, התקינה שרת המשפטים אילת שקד, תקנות סדר דין אזרחי חדשות, ואשר נכון לכתיבת שורות אלו, יכנסו לתוקפן במרץ 2020. חידושים רבים הוכנסו לתקנות אלו. אחד החידושים מבקש לשנות את הנוהג של קבלת תצהירי עדות ראשית. בהתאם לתקנות לבית המשפט הסמכות להחליט כיצד ישמעו העדויות בפניו האם בדרך של תצהיר כפי שהיה נהוג עד כה או בדרך של עדות בעל פה.

בין יתר שיקוליו של בית המשפט, הוטל על בית המשפט לבחון מהי הדרך שיש בה כדי לסייע לגילוי האמת ולניהול יעיל של הדיון [תקנה 67(א) לתקנות החדשות]. חידוש זה זוכה לויכוח סוער בקרב קהילת עורכי הדין האזרחיים. יש המברכים ויש המתנגדים. כדרכנו ננסה להאיר סוגיה זו דרך עקרונות המשפט העברי.

פרשת השבוע מובאת המצווה "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" [דברים יט,טו] תכליתה של מצווה זו מבקשת להימנע מענישת אדם בהליך פלילי או מהוצאת ממון במשפט אזרחי שלא על פי שני עדים לפחות. יהא העד איכותי, חכם, משכיל אשר יהא לא יהיה בכך כדי להכשיר את עדותו ולגרום בכך לחיובו של אחר [החינוך מצוה תקכג].

יתרה מזו מפסוק דורשים חז"ל עניין נוסף "מפיהם ולא מפי כתבם" [גיטין עא,א] כלומר עדות העדים צריכה להיות בעל פה ולא באמצעות כתיבת גרסתם על נייר והעברתו לבית המשפט [רש"י דברים יט,טו] כך פוסק הרמב"ם "דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים…מפיהם ולא מכתב ידן" [הלכות עדות פ"ג, ה"ד] גישה זו אומצה גם בשולחן ערוך [חו"מ, סימן כח, הלכה יא]

על ההיגיון שעומד מאחורי החובה לשמוע עד שאומר את הדברים ולא כותב אותם אנו מוצאים בתשובה של החתם סופר שמשמיענו "שהכתיבה עדיפה מדיבור אמנם להודיע דבריו לחבירו לדברים היוצאים מלב שיכנסו ללב חבירו, בעניין זה הדיבור עדיף וזה פשוט מאוד לכל מבין ויודע לכן לעניין עדות דבעינן [=אנו צריכים] שבית הדין יקבלו דברי העדים ויעיינו בדבריהם באמת את וייבחנו דבריהם אם כן הסבר נותנת שעל ידי דיבור פיהם יבחנו דבריהם ומחשבתם יותר מאשר יכתבו על כן מפיהם [שו"ת חת"ס, יו"ד סימן רכז], וכך אנו מוצאים גם בתשובה של ר' משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ההלכה במאה ה-20 שפסק: "אין יכולין לדון על עדות דכתב משום דבדבור יש להכיר יותר אם האמת אתם והוי זה מעין דין דרישה וחקירה שאינו שייך לדין עדים אלא לדין הבית דין [אגרות משה, אבה"ע ח"א סימן מז].

כלומר החובה להשמיע את העדות בדיבור ולא בכתב נובעת משאיפת המשפט העברי להגיע אל בירור האמת. והרי טבע האדם שהוא יתקשה להגיד דברי שקר יותר מאשר לכתוב דברי שקר. בכתיבתו האדם נמצא מול הדף והדף כידוע אינו יכול להחמיץ פנים או להרים גבה, הדף סובל הכל. מנגד להגיד שקר הדבר כבר הרבה יותר מסובך. דרישה זו של השמעת עדות בעל פה מתיישבת החובה המוטלת להרבות בדרישות וחקירות של העדים, שכן בכוחה לסייע לשופט בבדיקת אמינות העדויות ולכן אסור ליתן עדות בכתב. יחד עם זאת קיימת אבחנה לגבי אדם הרושם לעצמו מזכר כדי שהדברים לא ישכחו ממנו, ולכן במקרה מעין זה אין כל בעיה [שו"ת הריטב"א סימן יט, שו"ע חו"מ סימן כח, הלכה יג].

עמדה מעניינת אנו מוצאים אצל הריטב"א, מגדולי רבני ספרד במאה ה-13 לפיה קיימת אפשרות לעדים לכתוב את עדותם ולהודיע לבית הדין שזה עדותם, מצב זה אינו נחשב לעדות בכתב והדבר מותר [חידושי הריטב"א מכות ו,ב], ובשיטה מקובצת ניתן להבין שכל האיסור של הגדת עדות בעל פה ועיון בעדות כתובה אסורה רק מקום שהעד אינו זוכר את עדותו, אבל אם העד זוכר את עדותו והוא מביא עדותו כתובה לבית דין ואומר זו עדותי הרי שניתן לקבל אותה [שיטה מקובצת כתובות כ,א].

מנגד רבינו תם, מגדולי בעלי התוספות, צרפת המאה ה-12, מבין את האיסור של "מפיהם ולא מכתבם" ולשיטתו עדות כתובה אסורה רק לגבי עד אילם, שאינו יכול לדבר, אבל עד שיכול לדבר, לדעת רבינו תם יכול לשלוח את עדותו בכתב. [תוס' יבמות לא,ב דב"ה דחזו].

צא ולמד כי שאלה זו כבר נידונה רבות במשפט העברי, והדעות השונות וההתפתחויות שהחלו לאורך הדורות מממשיכים להעסיק את עולם ההלכה ולא רק את עולם המשפט. ונדמה שההבדל העיקרי בין שיטת המשפט הישראלית לשיטת המשפט העברי מעוגנת בשאלת התכלית. אם החתירה של המשפט העברי היא לחקר האמת עד להיכן שכוחו של הדיין מגיע, שיטת המשפט הישראלית, בה הנטל והמעמסה על השופט היא כבדה, המשקל עובר אל כיוון היעילות והתייעלות המערכת השיפוטית. והנה שוב אנו במתח שבין חקר האמת וסדרי הדין. ואנו עלינו לזכור "שעיקר העיקרים הוא, שהפלוגתא האמיתית, הנטושה בין הצדדים תעלה לדיון, כדי שניתן יהיה לקבוע לאשורן את זכויותיהם של בעלי הדין" [השופט ברנזון 189/66].

==

אלישי בן-יצחק, עו"ד מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט'.