אין שום אומץ ב-"להיות נורמלי", בואו נגיד את האמת סביב הקמפיין של תנועת חזון שהפך למפלגה מבית הרב טאו, זה לא האומץ להיות נורמלי- זה האומץ להגיד מי נורמלי ומי לא. ועל זה הוויכוח.

נער, או איש בקהילה דתית לא חווה אטמוספרה בה להיות להט"ב זה נורמטיבי ולהיות זוג עם ילדים זה לא נורמלי, אגלה לכם סוד, גם לא בשאר הארץ. מי שנאבק על הנורמליות שלו הם קהילת הלהט"ב ומשם הרגישות לכל אמירה שמוציאה אותם מהמקום.

אני מכיר את הטענות שהאווירה הציבורית היא שנותנת לגיטימציה ומוציאה אנשים מבולבלים מהארון, אך תראו לי איך נער שגדל בבית אל, עותניאל, או בסניף מלאבס חווה שלהיות הומו, או לסבית, עדיף ומשתלם לו מאשר להיות עם משיכה לבן המין השני.

אדם שעובר את הנהר הזה יודע שיקבל קיתונות של בוז ורחמים מסביבתו ועדיין הוא בוחר בזה- כנראה שלא היו לו הרבה אפשרויות. אבל בסדק הזה מתנהל הוויכוח אליו השתחלו אנשי הר המור.

הדיון הוא מי מגדיר מה נורמלי ומה לא. האם זו רוח פרצים שבאה לקעקע את מוסד המשפחה יחד עם עוד ערכים מבית היוצר המערבי, או שבלב היסודות המערבים והישראלים יש לכל אחד חופש לבחור את זהותו האישית והמינית. זאת שאלה כבדה וחשובה. שאלה שעוסקת בהגדרות התת קרקעיות של הציבוריות הישראלית וכאן למפלגת נעם יש בהחלט אומץ לצאת ולהצית דיון מחדש, דיון שאפילו חרדים נזהרים מלדון בו.

אין ספק שקורה כאן משהו מעניין, דווקא שעה שמי שמוביל את הציונות הדתית הם הרב רפי פרץ המקורב לחוגי הר המור ובצלאל סמוטריץ' – קמה לה מפלגת נעם– שמניעיה הנסתרים כנראה הם הרצון להשפיע על השיח יותר מאשר הצלחה אלקטורלית בקלפי. אם בנט הגדיר פעם שהוא מגיע מימין נתניהו להניח יד על ההגה, הם באים להחזיק את ההגה לרב רפי.

הדוד המביך

מקרה בוחן מעניין בסוגיה הזו היה הראיון בסוף השבוע של הרב רפי פרץ לדנה וייס. מרבית הציונות הדתית הרגישה כאילו איזה דוד מביך הביע את דעתו באופן מגושם שגרם להסמקה רבתי במגזר. בעוד מסביב יהום הסער על סוגיית טיפולי ההמרה והרב רפי חוטף בליסטראות ממנהיגי התקינות הפוליטית, בבית פנימה הרגישו שזו פאדיחה אלקטורלית.

הדור הצעיר יותר, אלו העוסקים במקצועות החופשיים ולא נמצאים בד' אמות של הלכה, חי את הישראליות היומיומית, חלקו מכיר חברים שיצאו מהארון, בהם בוגרי טובי ישיבות הקו וסביבותיו, הדור שפחות מדבר על הקולקטיביזם הציבורי אותו ניסו להבנות מוריו ורבניו. עליהם יוצאים אנשי הר המור למלחמה- את הסוסים הללו שיצאו מהאורווה הם רוצים להחזיר.

אותם רבנים שחינכו את צאן מרעיתם על תורה ומצוות חינכו אותם גם להיות מעורבים בדעת עם הבריות, וכאן מתגלה הקונפליקט בין חלקים בציונות הדתית שרואים את עצמם חלק מהחברה ולא מבינים מה יש לצאת לקרב מאסף עם כל העוצמה בתופעה הזו- הגם ששם לא כולם מקבלים את הנורמליזציה של תופעת הלהט"ב, אך מתייחסים בסלחנות ובפחות שיפוטיות לתופעה.

סך הכל יש עוד תרי"ג מצוות שסלחנים לחילונים ודווקא כאן הכריזה סביבתו של הרב טאו מלחמה בכל הכוח. מלחמה שמנוהלת בפחד מהעולם סביב כבר כמה שנים, מבלי לחדור ללב הסוגיה ולהאיר אותה ולנהל מחלוקת בדרך נשמעת.

גם הרב רפי פרץ הציץ ונפגע והבין שהדרך לאוזני הציבור הרחב נאטמו- ובפליק פלאק פוליטי חזר בו. נעזוב בצד את סיבוב הפרסה שייצור ביקורות בחזור ולא רק בהלוך, ונדון בעיקר.

נדמה שכבר כמה שנים אותם אנשים לא מנהלים שיח עם הציבור, ובכל פעם שהם עוזבים את הסטנדר ויוצאים לרחובה של עיר הם נשמעים כמו זקן נרגן שהגיע לאחר שהדיון נגמר. זה התחיל בייחס לנשים ושילובם בעמדות שונות ונמשך עכשיו ביחס ללהט"ב, שם עוד יש רבים שמחזיקים בתפיסות דומות לשלהם.

אפשר להאשים את הקרן החדשה, את האנטישמיות האירופית, והג'יהד הפוליטי קלי- קורקט, אבל אפשר גם לחשוב איך מאבדים קשר עם הישראליות ועם ציבור רחב שרואה בדברים הללו חשכה גדולה. איפה האור שמקרב למוטב?