בברית המועצות של שנות ה-80 המאוחרות השלטון זנח את ניסיונותיו להתיך עם סובייטי מאוחד. הרפובליקות השונות על תושביהם ממגוון העדות והמוצאים חוו התעוררות לאומית. חברִי לספסל הלימודים בכיתה ו’ התחיל ללבוש חולצה אוקראינית רקומה, חבר אחר סיפר על בני האצולה הרוסית שפיארו את אילן היוחסין שלו.

השיבה לשורשים לא פסחה גם עלינו, היהודים. ברחבי מדינת הפרולטריון המשתחררת והמתפוררת הוקמו אגודות תרבות ע"ש שלום עליכם או מנדלי מוכר ספרים, להקות בשם "לחיים", "מזל טוב" או "פריילעכס" וגם חוגים ללימוד יידיש ועברית. "מים גנובים ימתקו", ואנחנו בלענו כל טיפה.

בשונה מהסברה הרווחת, לא היינו אנטי-דתיים. אמנם מגיל הפעוטון עברנו שטיפת מוח מאסיבית ושמענו על הקוסמונאוט יורי גגרין שהגיע לחלל ולא מצא בו את עקבותיו של אלוקים, אבל מכונת התעמולה הסובייטית הספיקה להתרסק על קרקע המציאות. האזרחים גיחכו מול השלטים בשבח התוצרת הסובייטית בדרכם להשיג סוודר טורקי או מכנסי ג’ינס אמריקאיים מתייר מזדמן. צעירות נישאו לסטודנטים מניגריה כדי לברוח מגן העדן הסוציאליסטי. בוגרי החינוך האתאיסטי למדו את משנתו המיסטית של ניקולאי רוריך, ביצעו תרגילי יוגה והאמינו בכוחות העל של השאמאנים.

הסרוגים לא ידעו מה לעשות עם עולה מרוסיה

עליתי ארצה ב-1991 עם עברית בסיסית ורצון ללמוד תנ"ך. אימי לקחה אותי ל"קריית נוער" בשכונת בית וגן הירושלמית, אלא שנציגי המוסד הסרוג לא ידעו מה לעשות עם עולה חבוש כובע שמש. מי שהרים את הכפפה, היו החרדים. כך מצאתי את עצמי ב"לציון ברינה", בית ספר על טהרת יוצאי ברית המועצות שהוקם על ידי חסידי קרלין סטולין.

קבלת הפנים הייתה חמה, לימודי התנ"ך, המשנה, הגמרא ושאר מקצועות היהדות שלא ידעתי על קיומם, היו ברמה המספקת. אלה שהחלטתי כי דתי לעולם לא אהיה. זאת בגלל הפערים התרבותיים בינינו לבין המחנכים, חסידים יוצאי בורו פארק שהתקשו לאיית את המילה community, ועמיתיהם מביתר עילית שלא התמצאו בלוח הלועזי. “מה? אתה רוצה ללמוד ספרות באוניברסיטה?” נחרד אחד מהם, “תהיה סופר סת"ם!”

החלטתי הנחרצת שלא לתעל את לימודי הקודש לפסים מעשיים שונתה בהשפעת המורה לעברית. שמעון הממושקף והחייכני, חובש הכיפה הסרוגה, היה מצטט מן המקורות, מספר על חוויותיו כשליח הסוכנות בקנדה ומג’נגל באלגנטיות בין ביאליק לרבי יהודה הלוי. ראיתי כי טוב, והכיפה נותרה על ראשי עד עצם היום הזה.

רוב הרוסים עברו לשרנסקי ומשם לליברמן

מסלול דומה, ללא תיווכם של הגורמים החרדים, בעלי מסירות נפש מחד וצרות אופקים מאידך, יכלו לעבור אלפי ילדים ונערים מברית המועצות. אלה שאנשי הציונות הדתית פספסו הזדמנות היסטורית לטפח את הזיק  המסורתי שניצת בתוכנו בתקופת הפרסטרויקה ולעשות לכולנו היכרות עם "יהדות עם פנים אנושיות". במקום לגבש בהדרגה זהות יהודית-ישראלית במסגרת הגנים ובתי הספר הדת"ליים, מעטים מבין דוברי הרוסית המעטים אימצו השקפה חרדית ואילו כל השאר עברו אינדוקטרינציה אנטי-דתית במוסדות החינוך של המגזר הכללי.

התוצאה של אוזלת היד של הציונות הדתית נראית מול עיני כולנו: יהודי ממוצא רוסי הרבה יותר קרוב אל סמיון גרפמן מאשר לזאב אלקין. כמו כן, בניגוד להכרזות הנציגים באגף הליברלי, גיורי בזק ל"נכדים של…" שמלכתחילה היו רחוקים מכל הווייה יהודית, רק יחריפו את המצב.

אמנם פה ושם היו הבלחות ומחוות, אסיר ציון לשעבר הרב יוסף מנדלביץ’ הקים עיתון לעולים (שלא האריך ימים), ואילו ב"ערוץ 7” פעלה מחלקה רוסית (שהתקשתה להתחרות ברדיו רק"ע). ניתן היה לאתר תלמידים בעלי מבטא סלאבי ב"מרכז הרב" וב"כרם ביבנה". אלא שהרוב הפך לקהל היעד של שרנסקי ובהמשך של ליברמן מיודענו, דובר היידיש מקישינב שעשה הסבה לפופוליסט התובע נישואים אזרחיים, תחבורה בשבת וגיוס של בני הישיבות. כי פופוליסט אמיתי שלא עומד בהבטחותיו, ינסה לכל הפחות, למרר את חייהם של אלה השנואים על קהל היעד שיהדותו קמלה ורוסיותוֹ פרחה.

==

שאול רזניק הוא קופירייטר ועיתונאי במגזר הרוסי